אנחנו נמצאים בביר אל קטר, שנקרא גם מנזר המערה שהוא סוג של לָאורָה או לָבְרָה, שמשמעותה בעברית היא מִבְדָּד שהיא צורת נזירות. קבוצת נזירים היו מתבודדים בימות השבוע, מסתגרים מן העולם. אורח החיים כלל שבע תפילות ביום, ארוחה אחת שכללה בעיקר מים, לחם ומלח, ובמלאכות שונות כמו שזירת חבלים או מחצלות שהיו נמכרים לתושבי האזור. הנזירים היו נפגשים במקום משותף לצורך תפילה בימי התפילה: שבת וראשון, וניצלו את המפגש לסעודה משוטפת והחלפת התוצר שלהם בחומרי גלם לעבודה במהלך השבוע הקרוב. המונח " לָאורה " מגיע מיוונית ופירושו "מסדרון", "סימטה" או "שביל", והוא בא כנראה, לייצג את הדרך המחברת בין תאי ההתבודדות האישיים של הנזירים.
הלאורות התפתחו במהלך המאה הרביעית בארץ ישראל. יש כאן שילוב בין שני סגנונות חיים שהיו נהוגים אצל הנזירים –חיים משותפים מצד אחד והתבודדות מצד השני. הלאורות התפשטו מארץ ישראל למצרים ולסוריה, ובהמשך למקומות נוספים אליהם הגיע רעיון הנזירות. זה היה פתרון עבור אותם נזירים שלא רצו לחיות במסגרת שיתופית מגבילה כמו מנזר אבל רצו להיות חלק מקהילה.
הלאורות התפתחו בראשית התקופה הביזנטית במדבר יהודה, ואת ייסוד הלאורות מייחסים לנזיר חריטון, שהקים שלוש לאורות שהפכו בתקופה הביזנטית למנזרים גדולים בעלי חשיבות בעולם הנוצרי.
בשנת 330 הקים חריטון את ה לָאורָה הראשונה, את מנזר פרן בוואדי קלט, הוא הקים את דוקה ליד יריחו, שמזוהה כדוק, המבצר הקדום ביותר מבין המבצרים ששימשו את החשמונאים שנמצא מעל יריחו, והיום מתחת, קיים מנזר דיר אל-קרנטל שהוקם ב 1875. הלאורה השלישית שהקים היא סוקה בנחל תקוע, המוכרת כחרבת חריטון.
לעומת הלאורה, הקוינוביון,שביוונית: "חיים משותפים" או קומונה או סנוביון בלטינית, הוא מנזר שיתופי, כשמו כן הוא, הכל מתבצע תוך חיי שיתוף – אוכלים, לומדים ומתפללים יחד.
מנזר המערה הוקם על הגדה הצפונית של נחל סככה, שראשיתו במורדות המזרחיים של הר מונטאר. מנזר המערה נמצא חצי ק"מ מערבית למבצר הורקניה, שלושה ק"מ דרום מזרחית מן "הלאורה הגדולה" – הלאורה של סבאס וכ-200 מטרים מעל ביר אבו שועלה.
המנזר הוקם סביב המערה בה נהג סבאס להתבודד מעת לעת בתקופה שנודעה בשם תענית הארבעים. לא נסביר בוידאו הזה את משמעות תענית זו, אך בתקופת תענית הארבעים של שנת 508 לספירה, התבודד סבאס במערה הזו בלוויית נזיר זקן בשם פאולוס. אחרי הפסחא לקח קבוצת נזירים וחזר עמם למקום. את המערה הפך לכנסייה ועל המדרון ייסד מנזר שיתופי, אותו כינה בשם "מנזר המערה" המזוהה עם ביר אל קטר. בתחילה הושיב סבאס במקום רק ארבעה נזירים, ובהמשך התמלא המקום והתרחב .
סבאס , שהיה מנהיגם של נזירי מדבר יהודה משנת 494 לספירה ועד מותו בשנת 532 לספירה, הקים עם תלמידיו שבעה מנזרי לאורה ושישה מנזרים שיתופים במדבר יהודה. כשאחד מהם הוא מנזר המערה.
כיום מנזר המערה הוא חורבה לא מיושבת. בולטים הם שני הקירות הגבוהים, אלה הם שני בורות מים גדולים. בור מים גדול שלישי נמצא בתוך מערה . ישנו הפרש בגובה של כ 40 מטר בין החלקים הגבוהים ביותר לחלקים הנמוכים ביותר, זה מגביל לבינין של 12 קומות.
בוידאו ניתן לראות את המדרגות הרחבות בחלק התחתון של המנזר בנויות לוחות אבן מסותתים היטב. כמו כן רואים לצד שער הכניסה בור מים חיצוני, שבין השאר שימש לרענן את המבקרים כאן. שימו לב למדרגות החצובות בסלע בהמשך למדרגות הבנויות היורדות אל הערוץ .
יש כאן שרידי טראסות, כלומר ניסו לעקב את זרימת המים וכנראה שהיה כאן אזור גידול קטן, שמעליו השתמר בור מים גדול מטויח טיח בורות ( טיח המורכב מחרסים כתושים המשווים לו גוון אדמדם ) האופייני לתקופה הביזאנטית.
רוב שטח המדבר מכוסה בסלעי קירטון רכים, שהם אטימים יחסית לחלחול ולכן תורמים לצחיחות של האזור כי המים לא מחלחלים. האטימות של הסלע גורמת לכך שמי הגשם שלא יכולים לחלחל נאספים בערוצים וגורמים לעתים לשיטפונות בעת שיורדים גשמים והאדם ניצל את התופעה הזו בימי קדם והיטה את מי השיטפונות לבורות מים. הקירטון לא רק שהוא יחסית אטום אבל הוא גם פריך ורך כך שבאופן יחסי, קל לחפור אותו.
ונסיים כרגיל בשאלה – מה מקור השם סככה – התשובה תופיעה בסוף הוידאו.
