בבתי העלמין של בית שערים, נחשף ריכוז הקבורה הגדול בארץ ישראל מהתקופה הרומית המאוחרת. בתי העלמין שימשו בתחילה לקבורת האוכלוסייה המקומית ובהמשך לקבורת יהודי הגליל והתפוצות. הקבורה נעשתה במערות שנחצבו במהירות ובנוחות יחסית בסלע הקרטון הרך. הנפטרים הונחו בכוכים חצובים לאורך דפנות המערות ובמקמרים חצובים. מקמרים ביוונית זה אַרְקוֹסוֹליום, גומחה שתקרתה מקומרת, ששימשה לקבורה בתרבות ההלניסטית וברומא העתיקה.
מיקום בתי העלמין הורחק מהיישוב ששכן על הגבעה מכמה סיבות: ראשית, גורם הטומאה, החשש מקרבת החיים אל המתים, סיבה שניה – מניעת מטרדי ריח. כשהרוח נושבת ממערב, עוצמתה מתחזקת במעלה המדרון ונחלשת מאד על פני הגבעה. על הגבעה מתפתחות מערבולות וכיוון נשיבת הרוח מתהפך. לעומת זאת, אם הקבורה הייתה ממזרח לעיר כמקובל בהלכה היהודית בארץ, מטרדי הריח על הגבעה היו קשים יותר בשל הגבעות המאיטות את זרימת הרוח המנשבת מהגזרה המזרחית. בתי-העלמין מוקמו בוואדי נמוך בעוד שהיישוב שכן עשרות מטרים גבוה מעליו. בנוסף, מערות-הקבורה נחצבו בצורה אופקית והנחת הגופות בארונות אבן גירית, גרמו לכיליון מהיר של הבשר, גם אטימת פתחי המערות בדלתות אבן, צמצמו מאוד את מטרדי הריח. נראה כי לאחר בואו של רבי יהודה הנשיא לבית שערים, הביאו המתכננים לידי ביטוי היבטים גיאוגרפיים מקומיים, בקביעת מיקומו של בית העלמין, על מנת להשיג איכות חיים טובה יותר .
מערת הסרקופגים או בשמה מערת הארונות, היא מערכת הקברים הגדולה והמפוארת ביותר שנמצאה בבית שערים והיא כוללת הסתעפויות רבות וחדרי קבורה רבים. אורכה ורוחבה הוא 75מ' בכל האולמות יש בה 135 סרקופגים מתוכם 35 מעוטרים. הסרקופגים עשויים אבן גיר ומשקלם נע בין 4–5 טון. המערכת המפוארת מעידה על יוזמה, ארגון ומשאבים והיא שימשה משפחות בעלות מעמד ואמצעים. באופן יחסי נמצאו כאן כתובות רבות בעברית. כל השמות הפרטיים למעט שם אחד של הגברים שנקברו הם שמות עבריים, שמות הנשים הם יוונים רומיים. מאפיין נוסף בכתובות הוא ריבוי השימוש בתואר רבי. ההנחה היא שהנקברים היו ממשפחות חכמים, ששפת דיבורם הייתה עברית, שפה שכבר מיעטו להשתמש בה בתקופה זו. המערכת תוארכה לסוף המאה השנייה והמאה השלישית. בימי בית ראשון נקברו היהודים במערות קבורה, זמן מה אחרי הקבורה, פונו העצמות לתוך כוך שכונה מאספה, מלשון "נאסף אל אבותיו". במאספה רוכזו כל עצמות המתים הקבורים שם שהיו בדרך כלל מאותה משפחה מורחבת. לעומת זאת, בימי בית שני התחילה תודעת תחיית המתים, ולא נדון כאן בסיבות האפשריות לשינוי המשמעותי הזה, אבל התוצאה היא שהחל להתפתח מנהג של ליקוט עצמות אישי; תחילה הונח המת בקבר המשפחתי, עד שבשרו נרקב. ואז קרובי המת או מלקטי עצמות מקצועיים, אספו את העצמות והניחו אותן בגלוסקמה והביאו אותן לקבורה. פינוי הקבר אפשר שימוש במקום הקבורה המשפחתי לדורות, אך התופעה הזאת הלכה והצטמצמה, עד שנפסקה לחלוטין במאה השלישית לספירה. באותה תקופה חל שינוי בתפיסת גורלו של הנפטר בעולם הבא: חשיבות השמירה הפיסית של המת לקראת תחיית המתים פחתה, והדגש הועבר אל הצד הרוחני. הגלוסקמאות שימשו מעתה להעלאת עצמות יהודים מהגולה לקבורה בארץ.
בבית שערים נמצאו יותר מ-300 כתובות קבר ביוונית וכן כתובות בעברית, בארמית ובתדמורית מה שמעיד, שנקברו כאן מתים גם ממקומות כמו תדמור, ערי החוף הפיניקי, סוריה, מסופוטמיה ומקומות רחוקים אחרים. בכתובות נרשמו פרטים על הנפטר כמו שמו, משלח ידו – למשל "צבע האריגים", "סוחר הבדים", ולעתים מקום מוצאו, כמו "תיאודוסיה המכונה גם שרה מצור", "אידאוס ראש מועצת הזקנים, איש אנטיוכיה", וכן מילות ברכה או נחמה כמו "היי אמיצת לב", ו"אין איש בן אלמוות".
השינוי במעמדו של בית-שערים, חל לאחר כשלון מרד בר-כוכבא בשנת 136, בזמן שפליטים יהודיים עברו מיהודה ליישובי הגליל. הפליטים מהדרום נמנעו מלהתיישב ביישובים נוכריים ואפילו ביישובים שתושביהם מעורבים, ובחרו בדרך כלל ביישובים יהודיים כפריים ללא סממנים של תרבות נוכרית. בואו של רבי יהודה הנשיא דווקא לבית שערים, מעמדו ותפקידיו בקרב הציבור היהודי ומטעם השלטון הרומי, הפכו את בית-שערים למרכז יהודי הכולל גם נוכחות קבועה של מוסדות ציבוריים.
מסוף המאה השנייה לספירה, הפכה בית שערים למקום קבורה חשוב אליו הובאו מתים מרחבי ארץ ישראל ומחוץ לארץ. הקבורה בתקופת התנאים במאות הראשונה והשניה לא הייתה נתונה בדרך כלל לפיקוח ולמימון עירוני ולא הייתה בידי מוסדות הקהילה. כל אדם קנה או חפר למשפחתו המורחבת מערת קבר ודאג לצרכיו. כל משפחה קברה את מתיה באדמות שבבעלותה והמושג "בית-קברות" לא היה קיים. המונח "בין קברות" נזכר במקורות בהקשר של מספר קברים סמוכים. כן התגלו סדרות של מערכות קבורה שסגנון החציבה שלהם דומה ועלתה טענה שאלו מערכות קבורה ציבוריות. אין ידיעות על הגוף שארגן את הקבורה בבית שערים, אבל ברור שזו לא הייתה יוזמה ספורדית של יחידים. חציבת קברים וההכנה שלהם לקבורה חייבה ארגון ומימון מרכזי, וכפי שראינו בין המערכות השונות נתגלו קירות, מעברים ומדרגות וברור שיד מרכזת טיפלה בכך. לפי עדויות שונות קיימת השערה כי נשיאות הסנהדרין או גוף מטעמה ארגן את הפעילות באתר. הנשיאות הייתה גוף יחידי שפעל בציבוריות היהודית והיה יכול להתמודד עם פרויקט בסדר גודל הזה.
אני מזמין אתכם לצפות בוידאו על התפתחות הישוב בית שערים בתקופת הסנהדרין, כדי לקבל תמונה בסיסית על עוצמתו הארגונית והכספית של בית הנשיא, וניתן להעריך כי מערכות-הקבורה אורגנו מטעמו . אם אכן כך, אז עיר המתים הוקמה בבית שערים ליד מקום מגוריו של בית הנשיא ולאחר שהנשיאות עברה מבית שערים, בית הנשיא שלט על המפעל מרחוק. ההנהלה המרכזית של בית הקברות, הייתה אחראית על חציבה וחולקת השטח למערכות הקבורה.
עיר המתים סיפקה פרנסה לרבים מתושבי בית שערים וביניהם לחוצבי קברים, מטפלים במתים ובהבאה לקבורה, ספקי בשמים וכלי חרס, יצרני גלוסקמאות ואחרים. בקברים כאן נתגלו כלי-זכוכית רבים שכנראה יוצרו כאן.
היישוב היהודי בגליל בכלל והמגזר הכפרי בפרט, נפגע קשות בשלהי המאה הרביעית לספירה והרבה מיישובי הגליל היהודי ננטשו כמעט לחלוטין. שתי סיבות עיקריות: רעידת האדמה בשנת 363 לספירה, ובמקרה של בית שערים – הארכיאולוגים שחפרו כאן קבעו שהיישוב חרב ובית הקברות ננטש כבר לאחר מרד גלוס בשנת 353 לספירה. לאחר המאה הרביעית לספירה, הפך היישוב בבית שערים לנוכרי נוצרי .
יש עוד הרבה מה לראות בבית שערים, כמובן את קברו של רבי יהודה הנשיא, את מתחם מערות המנורה המדהים, את העיר שעל הגבעה – תוכלו לצפות בכל המקומות האלו בסרטים השונים בפלייליסט בית שערים.
ולסיום כרגיל שאלה – בבית שערים נקברו גם יהודים מתדמור, היכן שוכנת עיר זו? – התשובה מופיע בסוף הסרט.
