הגבול הדרומי של הארץ, על שטחו המדברי, לא היה קבוע בימי המקרא. הוא השתנה בהתאם להתיישבות היהודית בנגב ולפי הייחסים עם הממלכות השכנות, בעיקר מצרים ואדום.
מאחר שיישובי הקבע תלויים למחייתם בעיקר במקורות המים, התרכזה ההתנחלות הקבועה בנגב בעמק באר שבע העשיר במי תהום, וכך תושביו ניזונו בעיקר ממי בארות והתפרנסו מגידול דגן וצאן. החבל ההתיישבותי השני בנגב היה במערב הרי הנגב הצפוני והמרכזי, מפרשת המים של ההרים ומערבה. שם עסקו בחקלאות שיטפונות, כלומר בגידול דגנים וגפנים במדרגות הנחלים, ובגידול צאן. מפרשת המים של ההרים ומזרחה, בחבל הצחיח יותר, שבו יורדים מעט מאוד משקעים בשנה, השתרע אזור הישימון המקראי, שבו ניתן היה לגדל מעט מאוד.
בבקעת הערבה, שבה עברה דרך המסחר האורכית הראשית של הנגב, הוקמו יישובים, ששירתו את שיירות המסחר. יישובי בקעה אלה נוסדו רק באתרים ובצמתים, שבהם נבעו עינות מים, כמו עציון גבר ואילת על שפת ים סוף, פונון שבעבר הירדן המזרחי, שם מכרות נחושת גדולים של הערבה, וסמוך לעין חצבה היא תמר המקראית שהייתה הצומת החשובה של השיירות בבקעת הערבה. אנחנו קילומטר צפונית לעין חצבה, בישוב המקראי תמר או תמרה כפי שנקרא בתקופת הרומאים, 1000 שנים לאחר הקמתו בתקופת שלמה המלך.
הישוב התקיים לאורך תקופת המלוכה ובסה"כ לאורך 1500 שנים בערך, מתקופת שלמה המלך ועד שלהי התקופה הביזנטית. אנחנו נתרכז היום בתמר בתקופת המלוכה עד לחורבן בית ראשון בשנת 586 לפנה"ס, תקופה מאלפת בהיסטוריה של הישוב המקראי תמר. מה החזיק את המצודה או את היישוב המקראי תמר לאורך זמן כה רב? המקורות מלמדים שדרכים בתוואי נתון שימשו את התרבויות העתיקות במשך אלפי שנים. במקרא, תיאורי דרכים שונות כמו דרך המלך, דרך ארץ פלשתים, דרך ההר ואחרות. ככל שהישויות ההיסטוריות אימצו את עקרון יישובי הקבע, וככל שהן קיימו מסגרות מדיניות רחבות וקשרים מסחריים ותרבותיים בין ישויות מדיניות, כך התנועה בדרכים הלכה ונעשתה משמעותית יותר. תכנון ותחזוקת דרך לא אז והוסיף שגם לא היום הם משימה קלה. שלטון שהיה מעוניין לפרוץ דרך בנתיב חדש, נדרש להפקיע מתושבים קרקעות, וזה לא עבר בקלות גם למשטרים חזקים ומבוססים, ולכן, היה מקובל לשמר את התוואי של דרכים עתיקות במשך מאות ואלפי שנים.
הקרבה של האתר לארץ אדום המקראית שהשתרעה ממזרח לנחל הערבה כשהגבול כפי שציינתי משתנה עם התקופות, מקשה לשייך חלק מהשרידים שנמצאו כאן לישויות לאומיות ומדיניות. כדוגמא, המצודות המיוחסות לימי המלוכה שבין המאות ה-10 ו-6 לפנה"ס, מי יזם את הקמתן, ממלכת ישראל בימי שלמה ואחר כך ממלכת יהודה, או אולי ממלכת אדום?
חשיבות מיקום האתר בשלושה הבטים:
הראשון: האתר שוכן בצומת דרכים חשוב: עברה כאן הדרך צפונה אל איזור ים המלח ועין בוקק שממשיכה לעין גדי וירושלים, ועוברת כאן הדרך דרומה ליוטבתה ולאילת. עוברת כאן גם הדרך מדרום-מזרח, ממכרות הנחושת בפונון מערבה דרך מעלה העקרבים לממשית לצפון הנגב. לפנינו צומת דרכים אסטרטגית.
השני: האתר שוכן בקרבת מעיין עין חצבה, בערבית עין חוסוב שפירושו מעיין השפע, שהוא אחד המעיינות השופעים בערבה המרכזית. בשנות ה-60 ביצעה מקורות קידוחי מים באזור שגרמו לירידת מי התהום ולהתייבשות המעיין. כיום רק עץ השיזף הגדול והעתיק, בין מספר מאות שנים, מעיד על מקומו של המעיין. קשה לקבוע בוודאות את גיל העץ היות שעץ השיזף לא יוצר טבעות שנתיות בגזע.
השלישי: קירבתו של האתר לארץ אדום המקראית שהשתרעה ממזרח לנחל הערבה במהלך מספר תקופות, מרמז שהמקום שימש מרכז צבאי ומינהלי חשוב. על פי הממצאים, שימש האתר לאורך תקופת המלוכה ועד לחורבן בית ראשון, בתקופה הנבטית ובתקופה הרומית. המקום נחפר על ידי ארכיאולוגים לאורך מספר עשרות שנים והתגלו כאן ממצאים מהמאה העשירית לפנה"ס, תקופת שלמה המלך ועד סוף התקופה הביזנטית או תחילת התקופה הערבית. התגלו ממצאים משש תקופות שונות: שאנחנו נתמקד היום בשלוש תקופות שכולן בין תקופת שלמה המלך וחורבן בית ראשון בשנת 586 לפסה"נ. האתר מזוהה היום על פי מרבית החוקרים עם תמר המקראית, שנזכרת במקרא וכאחת מן הערים שנבנו על ידי שלמה המלך. המקום ניטש בשלהי התקופה הביזנטית.
התקופה הראשונה, המאה ה-10 לפנה"ס – נמצאו שרידיה של מצודה מימי שלמה המלך בעומק 3.5מ' מתחת לאזור השער וחלק מתחת למַמְגּוּרָה מלבני טיט. רק אציין כי במלאכים א פרק ט כתוב: "וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת-גָּזֶר, וְאֶת-בֵּית חֹרֹן תַּחְתּוֹן וְאֶת-בַּעֲלָת וְאֶת-תמר בַּמִּדְבָּר, בָּאָרֶץ". התיאור המקביל בדברי הימים ב פרק ח, מדבר על "תדמור במדבר". מכל מקום המצודה בעין חצבה היא מתקופת שלמה, וכאן אני חוזר על הסיבה השלישית לחשיבות המקום בתקופת שלמה – המצודה הייתה חלק ממערך המעוזים שהקים שלמה להגנה על גבולה הדרומי של ממלכתו ולפיקוח על הדרכים החשובות בחבלי הדרום.
התקופה השנייה – המאות ה-9 וה-8 לפנה"ס – נחשפו שרידים של מצודה מאוד גדולה מעל לשרידי המצודה הקדומה. הייתה זו מצודה ריבועית שאורך צלעותיה כ-100מ ושטחה כ-10 דונם. הקיפה את המצודה חומת סוגרים כפי שראינו בחרבת קיאפה, הכוונה שהחומה מהווה את אחד מקירות החדרים. בשלוש מפינות המצודה נמצאו שרידי מגדלים. לבנייה שימשו אבני גיר שניחצבו בערוץ נחל חצבה מספר קילומטרים מכאן. שער המצודה נקבע בפינתה הצפונית מזרחית. משני צידי מעבר השער נבנו שני תאים מכל צד, מבנה זהה למה שראינו במספר אתרים כמו בבית ציידה וחורבת קיאפה.
כמו כן בתוך מכלול השער של המצודה, בפינתו הדרומית מערבית, נחשפו שרידים של שלושה קירות מקבילים, נראה שמדובר באגף המחסנים, שבקירבתו נחשפו שתי ממגורות שבהם נמצאו בין השאר שרידים מפוחמים של גרעיני חיטה ושעורה. הממגורות היו מדופנות בטיח על מנת למנוע חדירת לחות ומכרסמים פנימה. מצודה זו היא אחת המצודות הגדולות מתקופה זו בנגב. לאור השטח הגדול של המצודה יתכן ולפנינו עיר מבוצרת ולאו דווקא מצודה.
חשיבותה האסטרטגית של המצודה משתקפת היטב בממדיה ובעוצמת ביצורה. מי ממלכי יהודה יזם את הקמתה? הדעה הרווחת שהיה זה עוזיהו, ואנצל את ההזמנות להרחיב עליו מעט. כפי שכתוב במלכים ב פרק יד: "הוּא בָּנָה אֶת אֵילַת וַיְשִׁבֶהָ לִיהוּדָה אַחֲרֵי שְׁכַב הַמֶּלֶךְ עִם אֲבֹתָיו". ספר דה"ב, פרק כו מוסיף על כך את הפרטים הבאים: "וַיֵּצֵא וַיִּלָּחֶם בַּפְּלִשְׁתִּים וַיִּפְרֹץ אֶת חוֹמַת גַּת וְאֵת חוֹמַת יַבְנֵה וְאֵת חוֹמַת אַשְׁדּוֹד וַיִּבְנֶה עָרִים בְּאַשְׁדּוֹד וּבַפְּלִשְׁתִּים". עוזיהו פועל ליצר שליטה על דרכי המסחר וכך ליעל את שינוע הסחורות במרחב ולא פחות חשוב – הגדלת הכנסות המדינה מהשליטה בנתיבי מסחר. לצורך כך הוא הוא מחזיר את השליטה על אשדוד ויבנה מאז פילוג המלוכה, "וַיִּבְנֶה עָרִים בְּאַשְׁדּוֹד וּבַפְּלִשְׁתִּים", הוא בונה ישובים ומצודות לאורך חוף הים מה שיצר שליטה בנמלי הסחורות, ופיקוח על דרך פלשתים שבין מצרים לארץ ישראל. שליטה בפלשת, קדש ואילת היקנו לעוזיהו שליטה על הנתיב שהוליך סחורות בין מפרץ אילת לפלשת, ושליטה על כל נתיבי המסחר היבשתיים שהוליכו ממצרים צפונה. ספר דברי הימים ב פרק כו, מספר על פעולותיו הנוספות של עוזיהו: "וַיִּבֶן עֻזִּיָּהוּ מִגְדָּלִים בִּירוּשָׁלִַם עַל שַׁעַר…..וַיֵּצֵא שְׁמוֹ עַד לְמֵרָחוֹק כִּי הִפְלִיא לְהֵעָזֵר עַד כִּי חָזָק". כאן מסופר -מעבר לחיזוק הצבא וביצור ירושלים, גם על בניית מגדלים במדבר, ועל חציבת בורות מים. ה"מגדלים במדבר" היו, למעשה, ביצורי קו-הגנה והתראה שאיבטח את השטח השומם יחסית שבין קו הביצורים הראשון בין קדש ברנע לאילת, לבין ביצורי השפלה ואזור הר יהודה.
שאלה חשובה, מה הביא לחורבן המצודה ומתי? הנביא עמוס מציין במפורש כי ראשית שליחותו היתה "בימי עזיה מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל שנתים לפני הרעש" (עמוס א:א). מאורע זה מן הסתם עורר רושם עז, עד כי שב ונזכר לימים בדברי זכריה הנביא: "ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עזיה מלך יהודה". חוקרי המקרא והיסטוריונים מייחסים את רעש האדמה לשנת 760 לפנה"ס בקירוב. על פי ממצאי מחקר מדעי, עוצמת רעידת האדמה היתה כ-8 בסולם ריכטר.
התקופה השלישית – המאות ה-7 וה-6 לפנה"ס. חורבנה הסופי של המצודה בתקופה השלישית אירע כנראה בשנת 735 לפנה"ס או בסמוך לה בימי אחז מלך יהודה (מלאכים ב פרק טז). המקרא מספר כי בימי מלכותו של אחז איימו על יהודה לא רק שכנותיה מצפון, ישראל וארם, אלה גם העמים השכנים מדרום מערב ודרום מזרח: הפלישתים והאדומים. לפי מספר חוקרים, בנו האדומים את המצודה מחדש אחרי שהרסו אותה כאשר כבשו את המקום. בכך נסתיימה אחיזתה של יהודה במעוז דרומי זה. כך אפשר להסביר אולי את מגוון כלי הפולחן האדומיים בצד הצפוני של האתר. בתקופה זו התגלה באתר ממצא נדיר: גניזה של מקדש קטן, שהיה מחוץ לחומות המצודה ובו כלי פולחן וצלמיות חרס, כולם מנותצים וקבורים.
החפירות בעין חציבה ממחישות את חשיבות האתר בתקופת המלוכה, בתקופה הנבטית ובתקופה הרומית על האחרונות ארחיב בסרט המשך.
ולסיום כרגיל שאלה: בתורה, מה הקשר המשפחתי בין אדום וישראל, התשובה תופיעה בסוף הסרט.
