תחילת סיפורו של יוחנן, מתחילה כאן בגוש חלב. אנחנו בבית הכנסת העתיק בסמוך לנחל גוש חלב, בצפון הגליל העליון, שכיום בשטח הכפר ג'יש. חשיפת בית הכנסת הזה, יחד עם שרידי בית כנסת ומבנה הקבורה במעלה הישוב, כל הממצאים האלה, מאוחרים מהמאה הראשונה ולכן אין ללמוד מהם על היישוב כאן בימי המרד הגדול שהתרחש בין השנים 66-70 בהתייחס לגליל וירושלים, מלבד זה שהמקום היה כנראה מיושב מאז תקופת השלטון האשורי בארץ ישראל ועד ימינו. העובדה שעיקר הממצאים הארכאולוגיים מאוחרים מן המאה הראשונה אינה מיוחדת לגוש חלב. זו תופעה מוכרת מאתרים לא מעטים בגליל ובאזורים אחרים של ארץ ישראל מהסיבה שהיישוב היה רצוף ברוב האתרים האלו, שהתוצאה מכך, שתקופה חדשה מחתה לעתים קרובות שרידי תקופה קודמת. ממצאים מתקופות קדומות יותר כן נמצאו ביישובים שנחרבו ויישובם פסק, דוגמא מצוינת היא גמלא שנחרבה במרד הגדול ולא השתקמה.
במאה השנייה לפסה"נ, מספר לנו ספר מקבים על יהודים בגליל בזמן מרד יהודה המכבי. מסופר שהמורדים ביהודה נחלצו לעזרת אחיהם היהודים שבגליל וגם בעבר הירדן המזרחי, הצילו אותם מידי אויביהם והביאו אותם ליהודה למקום מבטחים (מקבים א, ה 23-14). מכאן דרך אגב, אפשר להסיק שהיו יהודים בגליל במאה השנייה לפנה"ס לפני כיבושי החשמונאים, למרות שאנחנו לא יודעים עליהם הרבה מאז תקופת כיבוש ממלכת ישראל על ידי תגלת פלאסר השלישי בשנת 733 לפנה"ס. אז לא נתפלא שתושבי הגליל הוכיחו נאמנות ומסירות לבית חשמונאי במאבקיו ברומאים ובתומכיהם. יותר מכך, נראה כי עם כיבוש הגליל על ידי החשמונאים חל שינוי בבעלות הקרקעות והחשמונאים ביטלו חלק מן האחוזות המלכותיות וחילקו את אדמתן בין המתיישבים החדשים ואולי גם בין האיכרים המקומיים. השינויים האלה שיפורו את מעמד האיכרים בגליל – גם יהודים וגם מתייהדים. אך ככל שמצבם השתפר כך הם חרדו להישג זה וחששו שהערים ההלניסטיות השכנות ינסו להחזיר את המצב לקדמותו, כלומר, להשתלט בחזרה על אדמות הגליל. מה שמעניין הוא, שאיכרי הגליל, הצליחו לשמור במידת מה על מעמדם ועל חירותם גם לאחר תקופת החשמונאים, למרות כל האיומים והלחצים אם מצד הערים ההלניסטיות השכנות; או לחץ מצד השלטון הרומאי ועול המיסים שהטיל, לחץ מצד האצולה היהודית שחלקה היה קשור לשושלת הורדוס ולערים היהודיות ציפורי וטבריה, ואולי מכלול הגורמים האלו הובילו לסיטואציה שכאשר הגיעו לגיונות הרומאיים בהובלת אספסיאנוס ובנו טיטוס לגליל בתחילת מסעם לדיכוי המרד הגדול, הם לא נתקלו בהתנגדות רחבת היקף מצד יהודי האזור. רק בשני יישובים נתקלו הרומאים בהתנגדות של ממש ונאלצו להטיל עליהם מצור – אני מתכוון ליודפת וגמלא.
בשאר יישובי הגליל, לא הוכיחו התושבים התנגדות של ממש – גם לא בגוש חלב, ולכן סביר להניח שיוחנן מגוש חלב, שניהל את המצב כשהרומאים בדלת חומת היישוב – לא היה בו ה-ד.נ.א של מנהיג מורדים. אנחנו כבר נראה את השינוי ההדרגתי של יוחנן מאישיות ציבורית מתונה למנהיג מורדים מן השורה הראשונה ואת הסיבות לכך.
אפשר ללמוד על מעמדם המבוסס יחסית ומתינותם של התושבים גם מנכונותם המיידית להיכנע לטיטוס לאחר שיוחנן נטש את גוש חלב, וכפי שכתב יוסף בן מתתיהו על תושבי העיר: "תושביה היו אמנם שוחרי שלום , כי היו ברובם איכרים ועיניהם היו תמיד נשואות בתקווה ליבול".
אזכורו הראשון של יוחנן הוא בכתבי יוסף בן מתתיהו מהמאה הראשונה והוא כותב על יוחנן את הדברים הבאים ואני מצטט: "יוחנן בן לוי, כשראה שאזרחים אחדים מגוש חלב חושבים למרוד ברומאים, ניסה להשקיטם, ואולם כשהנוכרים התנפלו על העיר, כבשו אותה, הציתוה באש והחריבוה, נהפך לאיש אחר. הוא אסף צבא, חימש אותו, התנפל על הנוכרים הללו, היכה אותם ובנה מחדש את גוש חלב, הקיף אותה בחומה בצורה ובנה אותה יפה מבתחילה".
המרד היהודי הגדול בשלטון הרומאי בארץ ישראל בשנים 70-66 או עד שנת 73 כשלוקחים בחשבון את מצדה, הוא כנראה האירוע המשמעותי ביותר בתולדות ישראל תחת שלטונה של רומא. מה שאפיין את המרד, הוא המגוון הגדול של תנועות ושל אישים שהשתתפו בו מתוך שהם נאבקים ביניהם על מקומם הן בקרב העם והן בתוך תנועת המרד עצמה. ההיסטוריון אוריאל רפפורטכתב: "זו הייתה התקוממות של עם שחייו הם מסכת סבוכה של השקפות ושל מסורות בענייני דת ואמונה". לא כולם רצו במרד, וגם אלו שרצו, התפלגו לסיעות. המרד עצמו לא היה גורם חזק מספיק כדי ללכד את כל הקבוצות, שלכל אחת מהן היו מניעים ומטרות לעצמה ומנהיגיהן נאבקו אחד בשני. יוחנן מגוש חלב הוא אחד האישים המרכזיים שפעלו במרד.
אקח חצי צעד לאחור: יוחנן ביצר את גוש חלב כדי להגן על הישוב מפני הערים ההלניסטיות ולא כחלק מתוכנית המרד ברומא. פעולותיו עד לאותה עת לא היה בהן כנגד המחנה המתון הפרו רומאי .אך כשמצא את עצמו בעמדת הנהגה, השקפותיו ומזגו הוליכו אותו אל המחנה האנטי רומאי דווקא, ובירושלים הוא נעשה מראשי המורדים ושני לשמעון בר גיורא בלבד.
יוחנן הגיע עם הזמן להחלטה להצטרף למחנה המורדים. בכך גם השתלבה האמונה כי אלוהים לא ייתן את ירושלים ביד הרומאים. אי אפשר באמת לדעת אם יוחנן האמין בכך כפי שהכריז ברבים, או השתמש בכך כאמצעי לחיזוק האמונה במחנה המורדים. התהליך שעבר הוא לא אישי שלו בלבד, כי נראה שהיה לאומי כללי. זהו מעבר של קבוצות שונות בקרב יהודי ארץ ישראל מעמדה מתונה יחסית לעמדה קיצונית יותר עד כדי הצטרפות למחנה המורדים.
לאור קשריו הקודמים עם שמעון בן גמליאל ושיתוף הפעולה שלו עם חנן בן חנן – כוהן גדול לשעבר והדמות הדומיננטית בממשלת המתונים, הוא חבר לממשלה הירושלמית. אולם מהר מאוד התברר לו כי אין באמת תמימות דעים בינו לראשי השלטון בירושלים. יוחנן הגיע למסקנה שחייבים לגרש את הרומאים, ולכן העביר את תמיכתו מן המתונים אל הקנאים. כשם שהקרבה היחסית בין שמעון בר גיורא לסיקריים שהיו קבוצת קנאים קיצונית, באה לידי ביטוי בשיתוף פעולה, כך היה הדבר בין יוחנן מגוש חלב לקנאים: הם שיתפו פעולה במאבקים שהתנהלו בירושלים, מה שהביא לשינוי ביחסי הכוחות הפנימיים בעיר, ולקץ ממשלת המתונים. נראה כי יוחנן הסתייג מחיסול המתונים והחשודים בתמיכה בהם על ידי הקנאים כאשר עבר לידיהם השלטון בירושלים. הקשר בין יוחנן לקנאים היה שריר וקיים לא פחות מזה שבין שמעון בר גיורא לסיקריים. גם אם נפרדו דרכיהם של יוחנן ושל הקנאים בשלבים מסוימים של המרד, בהנחה שדברי יוסף בן מתתיהו הם נכונים, הן שבו והתלכדו אחר כך, ובזמן המצור על ירושלים נלחמו הקנאים תחת פיקודו העליון של יוחנן.
הגרעין העיקש והקשוח של לוחמי החירות הסיקריים, השיג את מטרתו, יהודי ארץ ישראל כולם מצאו עצמם במערבולת המלחמה עם הרומאים. עם זאת, במהלך האירועים שקדמו לכך איבדו הסיקריים את מעמדם כמובילי המרד לטובת תנועות אחרות. תחילה תפסו את מקומם הקנאים, ולאחר מכן סיעות יוחנן ושמעון בר גיורא. מקור כוחה של סיעת שמעון היה בשכבות העם העניות, ואילו התמיכה ביוחנן מגוש חלב באה ממעמד כלכלי חברתי גבוה יותר.
עם מפלת המתונים בירושלים היה יוחנן מגוש חלב המנהיג החשוב ביותר בעיר. הוא הגיע למעמד זה, שהתקיים קצת יותר משנה, בעיקר בשל היקף הכוח הצבאי שעמד לפיקודו הישיר והיוקרה שנהנה ממנה באותה תקופה. אך זה היה שלטון ללא יסודות יציבים, הוא היה מבוסס על השפעתו האישית של יוחנן, על האמון שנתנו בו חבריו לנשק, על נכונותן של קבוצות מורדים מסוימות לשתף פעולה עמו, וסיבות כאלו לא נוטות להחזיק מעמד לאורך זמן בסביבה נפיצה. אנשיו לא היו חייבים לציית לו על פי חוק או בתוקף החלטה כלשהי, מלבד החלטתם שלהם לסור למרותו וכנראה שבשל כך אירעו פילוגים במחנה יוחנן. חולשה זו משתקפת במיוחד בהשוואה לעלייתו של שמעון בר גיורא למעמד הבכורה בעיר. יש הסבורים ששמעון הוזמן לירושלים ובא אליה כמנהיג חוקי – אמנם לא כונסה אספת עם כדי למנות אותו, אך שרידי המתונים העבירו אליו כביכול את הלגיטימיות שהייתה נחלתה של ממשלת חנן בן חנן. רק אוסיף, שלא ידוע לי שניתן למצוא אישור כזה. גם העובדה ששמעון נחשב למנהיג הבכיר של המרד והוא זה שהובל בסיבוב הניצחון הרומאי והוצא להורג לא בהכרח נובע מחוקיות מעמדו, ואולי זה בשל כך שמספר הלוחמים שהיו תחת פיקודו היה כמעט כפול מהלוחמים בפיקודו של יוחנן. בכל זאת, גם אם לשמעון לא היה מעמד של שליט חוקי, כנראה שהוא נהנה מהילה משיחית מסוימת שחיזקה את מעמדו, לפחות, בקרב המחנה שלו .
יוחנן ואנשיו לא הכירו במעמדו של שמעון בר גיורא, וגם אם לא הספיק כוחם למנוע את כניסתו של שמעון לעיר ואת השתלטותו על חלקיה העיקריים, הוא הספיק כדי להשאיר בידם את השליטה על חלקים אחרים של העיר, את הר הבית וחלק מן העיר התחתונה. לתחום שליטתם של יוחנן ואנשיו היו יתרונות צבאיים רבים, ושמעון לא היה יכול להתגבר על חוסן הביצורים בשטח שבשליטתם .
במצב שנוצר בעיר, יכולת התמרון של שתי הסיעות היריבות היתה מאוד מוגבלת, מה גם שהאזורים שמחוץ לשליטת צבא הכיבוש הרומאי הלכו והצטמצמו. הנצורים כולם המתינו להתחלת המצור הרומאי, מקווים לישועה מידי שמים ושקועים במריבות בינם לבין עצמם. על המריבות האלה מספר יוסף בן מתתיהו באריכות רבה ואני מגדיר ממש כחובה לקרוא את הפרקים על המרד הגדול בספרו מלחמות היהודים. "בעוד האויב הרומאי הולך ומקיף את העיר, הם נלחמים בעוצמה אלה באלה ,והורסים במו ידיהם את מקור כוח עמידתה של ירושלים – מחסני המזון שנאגר בעיר. "ההיסטוריון אוריאל רפפורטכתב כך: "לא ניתן להבין את הסיבות למלחמת אחים זו. המניעים שלה לפי דברי המקור העיקרי שברשותנו: רדיפת שלטון, שנאת אחים יריבות אישית וטירוף מוחלט." רק כאשר החלו הרומאים להילחם הסכימו היריבים לשתף פעולה ביניהם, עד שרפת המקדש ונפילת העיר העליונה. זה היה מאוחר מידי, יוחנן ושמעון נפלו בשבי הרומאים.
שנתיים חלפו מרגע התייצבות יוחנן מגוש חלב בראש הקנאים ועד נפילת העיר. בהיותו אדם מפוכח הייתה הטרגדיה שלו קשה במיוחד. גם אם האמין בישועה שמימית, קשה להאמין שהוא לא הבין שמהלך האירועים מוביל לכישלון המרד ואסון גדול על העם היהודי. סופו של יוחנן אינו ידוע לנו. יוסף בן מתתיהו כותב שנפל בשבי, נידון למאסר עולם ונלקח לרומא כדי להציגו במסע הניצחון שנערך שם. סוף עצוב.
ולסיום כרגיל שאלה, באיזה מרד נדרשו הרומאים להשתמש בכוח צבאי גדול יותר, במרד הגדול או במרד בר כוכבא? התשובה תופיע בסוף הסרט.
