ישנן שתי צורות נזירות עיקריות באזור מדבר יהודה: הלאורה והקוינוביון. הלאורה שלפעמים מכנים אותה לברה, היא התבודדות – קבוצת נזירים היו מתבודדים מן העולם בימות השבוע משני עד שישי, ונפגשים במקום משותף רק בימי שבת וראשון ימי התפילה. המפגש היה לצורך תפילה, סעודה והחלפת תוצרת פרי עמלם של הנזירים בחומרי גלם לעבודה במהלך השבוע הקרוב. המונח "לאורה" מגיע מיוונית ופירושו "מסדרון" או "שביל", והוא בא לייצג את הדרך המחברת בין תאי ההתבודדות האישיים אל המקום המשותף שם נפגשו בשבת וראשון.
לאורות התפתחו במהלך המאות הרביעית והחמישית בארץ ישראל כשילוב בין ההתבודדות וחיים משותפים. זה היה פתרון עבור אותם נזירים שלא רצו לחיות במנזר, במסגרת שיתופית מגבילה, אבל רצו להיות חלק מקהילה. נזירי הלאורה של גרסימוס התגוררו בין השאר בכוכי ההתבודדות שבואדי נח'יל.
קוינוביון ביוונית או סנוביון בלטינית, משמעו, "חיים משותפים", מדובר במנזר שיתופי בו חיים נזירים כשהם לומדים, מתפללים, ואוכלים תוך חיי שיתוף. במרחק של מאות מטרים בודדים, נבקר היום בשני מקומות המיצגים את שתי צורות הנזירות. לגבי מיקומנו, אנחנו בואדי נח'יל, נמצאים 4 ק"מ צפונית לים המלח, 2 ק"מ מערבית לנהר הירדן ומאות מטרים בודדים ממנזר דֵיר חָגְ'לָה המוקדש לגֶּרָסימוֹס הקדוש הנוצרי.
ההתפתחות שחלה בקרב המנזרים של אזור הירדן במאה החמישית קשורה בשמו של גרסימוס שכונה מייסד ופטרון של אזור הירדן תואר שזכו בו רק עוד שני נזירים אבתימיוס וסבאס. גרסימוס הגיע מליקיה שבאסיה הקטנה ובכך המשיך מסורת של נזירים ומייסדי מנזרים במדבר יהודה כמו חריטון אבתימיוס, תיאודוסיוס וסבאס שבאו גם הם מאותו אזור.
גרסימוס שכבר היה מנוסה בחיי נזירות יסד סמוך לשנת455 לאורה מסוג חדש. במרכז הלאורה בין תאי המתבודדים ניצב קוינוביון. מעט מאוד שרידים מהקוינביון נתגלו במרחק של כ 300מ' מן המנזר של ימינו. את הלאורה שלו הקים גרסימוס מסביב למקום בו אני נמצא (כוכי ההתבודדות), כ-2ק"מ מן הירדן, מה שפתר את בעיית המים לשתייה. עצי דקל הגדלים בסביבה הקרובה סיפקו תמרים. את ענפי התמרים לקחו הנזירים לקליעת סלים.
את השטח בו נמצאו התאים תוחמים שני ערוצים מקבילים שכיוונם ממערב למזרח כשהמרחק בין הערוצים בערך 400 מטרים.
אתם רואים את קבוצת תאי המתבודדים החצובים בחאוואר הפריך לאורך גדת וואדי נוח'יל, הם חלק מהלאורה של גרסימוס. יש כאן קאפלה קטנה, קאפלה היא גומחה או חלל קטן שמשמש בנצרות כסוג של כנסיה קטנה לשרות אישי. בנסוף לקפלה, יש מספר תאים כשמידות התאים הם 2X3מ בממוצע. בין התאים מקשר מסדרון צר וארוך אך לכל תא כניסה נפרדת שנועדה להבטיח רמה של פרטיות. תאים אלה החצובים בסלע כעין מערות ממחישים את הכינוי שזכו לו נזירי הלאורה של גרסימוס – "יושבי המערות". יושבי התאים נהגו לייצר חבלים וסלי נצרים. כל אחד מהם היה מביא בשבת לקוינביון את פרי עמלו השבועי, בשבת וביום ראשון אחרי שהשתתף בתפילות יאכל בקוינוביון אוכל מבושל תוך כדי לגימת מעט יין וכולם ביחד היו עורכים את טקס זימרת התהילים כשביום ראשון אחר הצהריים היה לוקח הנזיר את האספקה השבועית, לחמים, תמרים ונאד מים אחד וחוזר לתאו. התקנון המפורסם לנזירות של גרסימוס, הגביל את רכושם של המתבודדים למינימום שהיה דרוש לקיומם. לאיש מהם לא היה בתאו דבר מלבד גלימה אחת, אדרת וברדס ולכל אחד היו מחצלת אחת, שמיכת טלאים, כר וכד חרס אחד שבו גם אכל וגם הרטיב את כפות התמרים. התקנון אסר עליהם להדליק אש או אפילו נר. בצורתה הפיזית ובארגונה הפנימי שמשה הלאורה של גרסימוס דגם שלפיו הוקמו מנזרים אחרים באזור יריחו כמו למשל מנזר חוזיבא שבנחל פרת, הידוע גם בשמו סנט ג׳ורג.
מנזר דֵיר חָגְ'לָה שוכן קרוב למיקום המקורי של הקוינביון שניהל גרסימוס במאה החמישית. היום זה מנזר יווני-אורתודוקסי, המוקדש לגֶּרָסימוֹס הקדוש, שהקים את הלָאוּרַה שהרחבתי עליה בתחילה.
שם המנזר משמר את שם היישוב המקראי "בית חגלה", הנזכר בספר יהושע (ט"ו, ו) כנקודת הגבול המזרחית ביותר בין נחלת שבט יהודה לנחלת שבט בנימין. על פי מפת מידבא מהמאה השישית, ישוב כזה אכן שכן כאן בתקופה הביזנטית. המסורת הנוצרית מזהה את המקום כאחת מתחנות הדרכים בהן עצרו מרים, יוסף וישו ללון בדרכם למצרים, בעת שנמלטו מפני המלך הורדוס וגם כאתר הטבלתו של ישו בירדן בידי יוחנן המטביל, שנעשתה בבית עברה מול קאסר אל יהוד הסמוך.
כמו בכל מנזר שיתופי נכללו בקוינוביון כנסיה, חדרי אחסון, חדר אוכל, מטבח וגם אגף מגורים, שכלל את תאיהם של ראש המנזר ושל נושאי המשרות השונות כמו מנהל המשק, הכומר ועוזריהם. תפקידו של הקוינביון היה לספק את צורכיהם של המתבודדים שהתגוררו סביבו אך בעת ובעונה אחת נועד גם להכשיר פרחי נזורה.
סיומה של נזירות מדבר יהודה, הושפע מן הכיבוש הערבי במחצית הראשונה של המאה השביעית. בשנת 614 לספירה המקום חרב בידי הפרסים, שפלשו לארץ ישראל ופגעו באתרים נוצריים רבים. לאחר כיבוש הארץ בידי הערבים בשנת 640 לספירה, המנזר שוקם, אך נראה כי חרב ונבנה כמה וכמה פעמים במשך מאות השנים. חלקים רבים במבנה היום, הם שיקומים ותוספות על המבנה הצלבני המקורי, שנפגע במשך השנים בעיקר מרעידות אדמה. השיפוץ המקיף האחרון נערך בשנת 1890 בעקבות פגיעה קשה שספג המבנה ברעידת אדמה שהתחוללה בשנת 1837. הכנסייה הגדולה במנזר שוכנת באולם רחב בעל כיפה גדולה, המצופה במתכת ובולטת למרחוק. קירות הכנסייה ועמודיה העבים מעוטרים בתמשיחי קיר וציורים, חלקם עתיקים וחלקם משוחזרים. רוב הציורים מציגים נזירים חשובים שפעלו באזור בתקופה הביזנטית. משפציו האחרונים של המנזר ב1890 שילבו חלקים מרצפת הפסיפס המקורית במקומות שונים במנזר ושילבו בו שרידי קירות ופרסקאות. בקריפטה, השוכנת מתחת לכנסייה הגדולה, ניתן לראות שרידי עצמות וגולגולות של נזירי המקום מימים עברו. בארון זכוכית אחד מוצגים שרידיהם של הנזירים שנטבחו על ידי הפרסים בשנת 614, ובארון אחר מוצגים שרידיהם של קורבנות רעידת האדמה מן המאה ה-19.
ולסיום כרגיל שאלה – קרוב מאוד לכאן בסמוך לנהר הירדן, נביא שחי במאה התשיעית לפנה"ס, לפי ספר מלאכים עלה השמימה, מיהו הנביא. התשובה תופיעה בסוף הוידאו.
