כשסורקים את אזור שפלת יהודה מבחינה גאולוגית, ניתן לראות את הייחודיות של אזור מרשה בהבט של סלע הקירטון שנמצא מתחת לישוב ולאזור הסמוך לו, וכבר ארחיב מעט בנושא.
את המערות במרשה אפשר לחלק לחמש קבוצות על פי צורתן ותפקידם:
נתחיל עם מערות פעמון, הן נקראות כך בשל צורתן. קוטרן רחב למטה וצר למעלה. עומקן של חלק מהמערות מגיע עד 25 מטרים. המערות הכילו מחצבות של קירטון רך ששימש לתעשיית מלט או לאבני בנייה.
הסוג השני, בורות מים – דומים מאוד למערות הפעמון, ומה שאופייני להם זהו גרם המדרגות שהותירו החוצבים לאורך דפנות המערה, ובנוסף יש להן מעקות אבן.
הסוג השלישי הם מערות בצורות שונות ששימשו כמתקני מלאכה וחקלאות כמו בתי בד גתות יקבים ואורוות.
הסוג הרביעי הם מערות קבורה. במרשה, הידועות ביותר הן המערות הצידוניות. מערות הקבורה שימשו למין המאה השלישית לפני הספירה ועד המאה השישית לספירה. ועכשיו לעניינינו – הסוג החמישי הם מערות קולומבריום – משמעות המילה היא בית היונה.
עשרות מערות מסוג זה בסביבת מרשה הותקנו מלכתחילה כקוֹלוּמְבַּרְיָה שמילה זו היא הרבים של קולומבריום, וזה בניגוד למערות שבמקומות אחרים בשפלה ולמערות בודדות שבסביבת מרשה שבהן הוסף הקולומבריום בשלב מאוחר בדפנות בור המים או במערת פעמון. הקולומבריום המפורסם ביותר בסביבת מרשה הוא מערת השוק, שהיא מערת הקולומבריום המרשימה בישראל. המערה כוללת בערך כ 2000 כוכים שנמצאים בקירות המערה.
צורת המערה כצורת צלב כפול שאורכו הכולל כ 28 מטרים, והיא עשויה מסדרון ראשי ושני מסדרונות החוצים אותו לרוחב. מידות הכוכים כאן – גובה רוחב ועומק, דומים למידות הכוכים שבקולומבריה האחרים בין 20 ל 25 סנטימטר בממוצע.
לגבי תפקיד הקולומבריה בארץ ישראל ובאזור מרשה הועלו שתי השערות עיקריות:
הראשונה, הקוֹלוּמְבַּרְיָה שימשו לשמירת אפר המתים לאחר שריפתם כמקובל בקרב אוכלוסיות שנהגו לשרוף את מתיהם. קולומבריה מסוג זה נתגלו באיטליה בעיקר ברומא.
השערה שניה – הקולומבריה שימשו לגידול יונים, כשמטרת גידול היונים היא לצורכי פולחן, או למאכל ולהפקת זבל יונים. אני חייב להוסיף כאן הערה לגבי זבל יונים או לשלשת יונים, ולמעשה מושג נפוץ כולל ללשלשלת של עופות ימיים הוא גוּאָנוֹ – למה צריך זבל יונים או גוּאָנוֹ, אז חשוב לדעת שהגואנו הוא הדשן הטבעי היעיל ביותר. הוא מכיל חנקן, זרחן ואשלג,שלושת היסודות העיקריים שבלעדיהן התפתחות הצמח תהיה מוגבלת, ואת זאת הבינו כבר בעת העתיקה. ופיסת מידע אחרונה בנושא, יונה מפיקה כ-10 ק"ג זבל בשנה.
מה שמעניין הוא, שבדיקת החומר בתחתית המערה לא העלתה דבר שיש בו כדי לאשר אף אחת מההשערות. למשל, לגבי ההשערה הראשונה, לא נמצאו שרידי שיניים או עצמות אדם, ומעבר לכך, במרשה בה נמצאו מתקני קולומבריום רבים, אמנם התקיימה כאן גם תרבות צידונית שבה התקיים מנהג שריפת הגופה, אך המערה הצידונית, היא מערת קבורה שנמצאה באתר לא רחוק ממקומינו הנוכחי, מעידה דווקא על קבורה במערות ולא על שריפת המת.
באשר להשערה השנייה לא נמצאו שרידים של זבל יונים בדגמי הקרקע שנלקחו מן המערה.
אם זאת ולמרות שלא נמצאו בבדיקות המינרולוגיות והכימיות בדגמי הקרקע שנלקחו מהמערה, שרידים של לשלשת יונים, יש לציין שהממצא במערה הוא משלבי השימוש האחרונים בה ולא מתקופת חציבת המערה והתקנת הכוכים לראשונה, ולכן אפשר להניח שאם אומנם הותקנו הכוכים הזעירים בקולומבריום לשימוש כשובך יונים, רווח שימוש זה בשלהי המאה הרביעית ובמאה השלישית לפני הספירה ואילו לאחר מכן, במשך המאות השנייה והראשונה לפני הספירה, היה במקום שימוש אחר שלא ברור בה היתה מטרתו. חשוב לי להוסיף פיסת מידע נוספת לגבי גידול יונים:
מדובר בענף חקלאי שהיה מהחשובים בעת העתיקה. היונים היו מוכנסות לתוך מערה עם אור מוגבל, עם מזון ושתייה לשבועיים. לאחר שבועיים היה הפתח נפתח והיונים שוחררו. במשך הזמן ששהו במערה מצא כל זוג יונים כוך, והתייחס למקום כאל ביתו החדש, אליו היה חוזר עם החשיכה. תפקוד זה של המערה העניק לה את השם קולומבריום כלומר בית היונה.
כיצד חצבו את המערה – בשלב הראשון נחצבה המערה דרך שני פתחים אנכיים שהותקנו בכיסוי הנארי העליון. סלע הנארי שהוא סוג של קרום לבן ונוקשה, מכסה את סלע הקירטון.
הקירטון לעומת זאת הוא סלע רך ונוח לחציבה ומצד שני הוא אטום למים. הקירטון שמתחת לנארי נחצב מחלל המערה דרך שני פתחים אלה וגם פונה החוצה דרכם. בשלב הראשון של חציבת המערה הותקנו לאורך הקירות כ 200 כוכים זעירים. נראה שהכוכים האלה והשימוש בהם היו סיבת קיומה של המערה. במרשה נמצאו בין 50,000 ל 60,000 שקעים בכל הקולומבאריה. בסביבות הגן הלאומי התגלו כ־85 מערכות קולומבריום.
ולסיום כרגיל שאלה – היכן עדיין נוהגים לגדל יונים במספרים גדולים ולאיזו מטרה, התשובה תופיעה בסוף הוידאו.
