ישובי הקבע בנגב תלויים למחייתם בעיקר במקורות המים. מפרשת המים של הרי הנגב ומזרחה, חבל הארץ צחיח, יורדים בו מעט מאוד משקעים בשנה. בבקעת הערבה, שבה עברה דרך המסחר האורכית הראשית של הנגב, הוקמו יישובים, ששירתו את שיירות המסחר. יישובי בקעה אלה נוסדו רק באתרים ובצמתים שבהם נבעו עינות מים, כמו עציון גבר ואילת על שפת ים סוף, פּוּנֹן (במדבר לג: מב-מג) שבערבה בעבר הירדן המזרחי, שם מכרות נחושת גדולים, ומצד-חצבה, היא תמר המקראית שהייתה הצומת החשובה של השיירות בבקעת הערבה, וניזונה מהמעיין המקומי.
אנחנו קילומטר צפונית לעין חצבה, בישוב המקראי תמר או תמרה כפי שנקרא בתקופה הרומית, 1000 שנים לאחר הקמתו בתקופת שלמה המלך, או בשמו מצד-חצבה. הישוב התקיים לאורך תקופת המלוכה ובסה"כ לאורך 1500 שנים בערך, מתקופת שלמה המלך ועד שלהי התקופה הביזנטית. אנחנו נתרכז היום במצד-חצבה בתקופת הנבטים במאה ה-1 לפנה"ס, ובתקופה הרומית, עד שלהי התקופה הביזנטית. אני ממליץ גם לצפות בסרט שכבר נמצע בערוץ היוטיוב ובאתר של "אתרים היסטוריים בישראל" על תמר המקראית בתקופת המלוכה עד לחורבן בית ראשון בשנת 586 לפנה"ס תקופה מאלפת בהיסטוריה של הישוב.
למקום חשיבות רבה. האתר שוכן בצומת דרכים חשובה: עברה כאן הדרך צפונה אל איזור ים המלח ועין בוקק שממשיכה לעין גדי וירושלים, ועוברת כאן הדרך דרומה ליוטבתה ולאילת. עוברת כאן גם הדרך מדרום-מזרח, ממכרות הנחושת בפונון מערבה דרך מעלה העקרבים לממשית לצפון הנגב. לפנינו צומת דרכים אסטרטגית.
נגישות למים – האתר שוכן בקרבת מעיין עין חצבה, בערבית עין חוסוב שפירושו מעיין השפע, שהוא אחד המעיינות השופעים בערבה המרכזית. בשנות ה-60 ביצעה מקורות קידוחי מים באזור שגרמו לירידת מי התהום ולהתייבשות המעיין. כיום רק עץ השיזף הגדול והעתיק, בין מספר מאות שנים, מעיד על מקומו של המעיין. קשה לקבוע בוודאות את גיל העץ היות שעץ השיזף לא יוצר טבעות שנתיות בגזע.
על פי הממצאים, שימש האתר לאורך תקופת המלוכה מהמאה ה-10 לפנה"ס ועד לחורבן בית ראשון בשנת 586 לפנה"ס, בתקופה הנבטית במאה ה-1 לפנה"ס ובתקופה הרומית והתקופה הביזנטית. המקום נחפר על ידי ארכיאולוגים לאורך מספר עשרות שנים והתגלו כאן ממצאים מהמאה העשירית לפנה"ס, תקופת שלמה המלך ועד סוף התקופה הביזנטית או תחילת התקופה הערבית. התגלו ממצאים משש תקופות שונות: אנחנו נתמקד היום בתקופות שמקושרות לממלכה הנבטית, והתקופה הרומית ביזנטית. האתר מזוהה היום על פי מרבית החוקרים עם תמר המקראית, שנזכרת במקרא (בראשית יד ז, יחזקאל מז יט) וכאחת מן הערים שנבנו על ידי שלמה המלך (מלכים א, ט יח). מצד חצבה ניטש בשלהי התקופה הביזנטית.
בתקופה הנבטית ובתקופה הרומית עברה ליד חצבה דרך חשובה שקישרה את מצד חצבה עם אילת או איילה כפי שנקראה בפי הרומאים. הדרך נמשכה מעין חצבה דרומה ועברה ליד מואה, מצד באר-מנוחה, יטבתה חורבת דפית ואילת, ומצד שני צפונה, דרך עין גדי ועד ירושלים. ועכשיו מבט על על "דרך הבשמים". דרך הבשמים היוותה חלק מרשת של דרכי מסחר בין אירופה והמזרח שבהן הובלו מוצרי מותרות, מדובר בעיקר בבשמים, אבנים יקרות, תבלינים מיוחדים ואחרים, העקרון הוא: מוצרים בעלי ערך גבוה בנפח או משקל קטן. דרך זו, שראשיתה במזרח הרחוק חצתה את חצי האי ערב והמשיכה לפטרה ועזה. נתיב הסחר הזה ומעורבותם של הנבטים בסחר הבשמים נזכרים בכתביהם של היסטוריונים. פליניוס הזקן מתאר במאה הראשונה את הנתיבים שלאורכם הועברו הבשמים מערבה אל חוף הים התיכון. אחרי סיפוחה של ממלכת הנבטים לקיסרות הרומית בשנת 106, הוסיפו השלטונות הרומיים להחזיק בתחנות המסחר של הנבטים לאורך "דרך הבשמים". התחנות האלו ושרשרת של מעוזים שהקימו הרומאים לאורך הדרך התקיימו עד אמצע המאה השלישית. התוואי העיקרי עבר דרך מואה, נחל נקרות ומעלה מחמל, ומשם המשיך לעבדת. נראה כי במחצית השנייה של המאה ה-3, הוסט התוואי של דרך הבשמים ועבר דרך עין חצבה, מעלה העקרבים וממשית ומשם נמשך עד עזה.
במחצית השנייה של המאה ה-3 נבנתה מצודה ריבועית שאורך צלעותיה 46מ'. בשלהי המאה, כנראה בימי הקיסר דיוקלטיאנוס, נוספו 4 מגדלים בולטים. הממצא הרב של כלי חרס ומטבעות מלמד, כי המצודה חרבה באמצע המאה ה-4 , כנראה ברעש אדמה בשנת 344 ושוקמה שוב לאחר מכן. בחדרי המצודה נחספו מטבעות וכלי חרס שונים. חורבנה הסופי של המצודה היה כפי הנראה ברעש האדמה של שנת 363 שבו חרבה גם פטרה, ומאז לא שוקמה עוד.
בית מרחץ – נחשף בית מרחץ רומי ששרידיו נמצאו מספר עשרות מטרים מדרום מזרח למצודה הרומית. בתי-מרחץ רומיים היו מרכיב מרכזי במציאות היום יום בעת העתיקה; לא רק מההיבט הפונקציונלי, כמקום שמתרחצים בו, אלא בעיקר כגורם משמעותי במסגרת התרבותית-חברתית של אותם ימים. הקונספט נראה פשוט אך המימוש דורש ידע הנדסי מעמיק. בבית מרחץ, לחדר הייתה רצפה כפולה. על גבי הרצפה התחתונה היו עמודים בגובה כ-50 עד 60 ס"מ ועליהם לוחות אבן שהיוו את הריצפה של החדר החם. צמוד לקירות החדר החם, במפלס הרצפה התחתונה, בערה אש, הלהבות והאוויר החם שהאש יצרה, עברו ברווח שבין הרצפה התחתונה לעליונה ובין העמודים. בקירות החדר היו ארובות, שחיברו את החלל שבין הרצפות אל האוויר שמעל לגג החדר. דרך הארובות יצא האוויר החם וגם העשן למעלה, וכך גם קירות החדר זכו לחימום. שרידיה של רצפה כפולה זו הם סימן ההיכר הארכיאולוגי המובהק ביותר לבית מרחץ רומי.
בית מרחץ רומי טיפוסי כלל מערכת של חדרים ובהם מידות חום שונות, חדר פושרים (tepidarium), חדר החמים (caldarium), וחדר הצוננים (frigidarium). סדר המעבר השתנה ממקום למקום, אבל ממה שהספקתי לראות, סדר אופיני היה כניסה תחילה לחדר הפושרים, לאחר מיכן לחדר החמים, חזרה לחדר הפושרים וסיום בחדר הצוננים. לחדרי הרחצה נלוו חדרים נוספים דוגמת המלתחות, רחבה לאימוני הגוף וחדר עיסוי בשמנים.
המצודה הרומית בעין חצבה היתה המצודה הגדולה ביותר שהקימו הרומאים בערבה. דומה, כי היתה בעלת חשיבות עליונה במערך המעוזים שהוקמו באיזור זה בימי הקיסר דיוקלטיאנוס לשם הגנת גבולה של הקיסרות הרומית. מערך זה כלל מצודות, מצדים ומגדלים שנפרסו לאורכן של דרכים בעלות חשיבות אסטרטגית. המערך נועד להגן על דרכי הסחר הקרובות לספר המדבר מפני שוכני המדבר. מחייתם של הללו הייתה מבוססת על השלל שנטלו משיירות הסוחרים ומן הנוסעים שביקשו לחצות את המדבריות בדרכם אל מרכזי המסחר הגדולים בחבלים המזרחיים של הקיסרות, כמו ירושלים ועזה.
התיישבות באתר במשך פרק זמן קצר הייתה גם אחר כך במאות ה-6-7 בשלהי התקופה הביזנטית וראשית התקופה הערבית.
ולסיום כרגיל שאלה, בתקופה הרומית, בתחום ממלכת יהודה, גידלו צמח ממנו הפיקו בושם יקר ערך. מה שם הבושם? התשובה תופיעה בסוף הסרט.
