תקופת החשמונאים ידועה כתקופה בה התחזקה באופן משמעותי ההיתייחסות לטהרה. בעיקר לאחר כיבוש וטיהור בית המקדש כל נושא ההתייחסות לדיני טומאה וטהרה התגבר משמעותית. בכלל, מקוואת הטהרה החלו בתקופת החשמונאים, ולאלו נדרשו מים וזאת בנוסף לגידול במספר עולי הרגל והמבקרים בירושלים, ולכן צריכת המים במקום התגברה. מקורות המים ממעינות מקומיים ומגשמים מוגבלים בכמות המים ועל כן פעלו החשמונאים להנגיש מקורות מים חדשים מחוץ לירושלים לתוך העיר ולמתחם הר הבית.
מקווה טהרה הוא מתקן מים מדורג מעשה ידי אדם. הוא תחליף מלאכותי לדרכי היטהרות במים אחרים, למשל מי מעיינות אשר להם יתרונות שאתייחס להם בהמשך, שלא נתנו מענה לאוכלוסייה ההולכת וגדלה לצורכי ההיטהרות במיוחד בירושלים. אמנם גם המקווה וגם בור מים ניזונים ממי גשמים , אך המים שונים בדרך התכנסותם אל המקווה ובשל כך ייחסו להם חז"ל את התכונה לטהר בני אדם שנטמאו, מלבד טמאי מתים, מצורעים וזבים, וארחיב על כך מעט בהמשך.
מתקופת החשמונאים, בשלהי המאה השנייה לפני הספירה היה מקווה-הטהרה האופייני לעיר מיתקן בנוי או חצוב בסלע, שהופנו אליו מי הגשמים באמצעות תעלות או מרזובים כלומר, ללא מגע אדם, כך שהמים במקווה היו "בידי שמיים", שלא כמים שנשאבו מבור מים לשם צריכה והיו "בידי אדם". לגבי כמות המים המינימאלית הנדרשת במקווה, היא 40 סאה, ובתרגום לליטרים יש מספר סברות, כולן בתווך של מאות ליטרים ולכן נהוג שכמות המים תהיה קוב מים או יותר.
כשמגיעים למקווה עתיק, הדבר שמושך לי את העין הן המדרגות. ולמרות שגרם המדרגות הוא סממן אדריכלי בולט, אין כל הנחיה בדבר הצורך או בכלל בהגדרת המדרגות לשם כניסה לתוך המים. בדרך כלל נמצא ששתיים או שלוש המדרגות הראשונות הן בעלות שלח, כלומר עומק של 25-30ס"מ בממוצע, ולאחריהן מדרגה בעלת שלח רחב של 40-60ס"מ ולפעמים אף יותר. גובה המדרגות הראשונות הוא בדרך כלל 20-25ס"מ גובה שהוא נוח לעלייה וירידה. לעומת 176ס"מ גובה ממוצע בשנים האחרונות לגבר ו 164ס"מ לאישה בארץ ישראל, גובהם לפני 2000 שנים היה משמעותית נמוך יותר, ולכן יכלו הטובלים בזמנו לרדת למדרגה הרחבה הראשונה, לעמוד בנוחות, להתכוף לתוך המים ולהשלים את טבילתם ללא צורך לרדת לתחתית המיקווה. עם ירידת מפלס המים אפשר היה לרדת אל מדרגה רחבה במפלס נמוך יותר. עם זאת גובה המדרגה התחתונה יכולה להגיע ל- 60-70ס"מ בממוצע.
דבר זה נעשה אולי כדי שתהיה אפשרות להשתמש במתקן גם במקרים קיצוניים של מחסור במים. עלייה מתחתית המתקן לגובה כזה כמעט ולא היתה אפשרית ולכן התקינו בזמנו מדרגת עזר קטנה או שתי מדרגות עזר בתחתית גרם המדרגות שאיפשרו את העליה משם. יתכן שמדרגות העזר הקטנות שימשו גם להנחת כלים לצורך טיהורם. ביטחון באי המתקן היה חשוב, ולכן קצוות המדרגות יהיו עגולים ומוחלקים.
בחלק ממקוואות הטהרה שנחשפו בירושלים נמצאה שיטה אדריכלית המאפשרת כניסה ויציאה בנתיבים נפרדים, למניעת מגע בין היוצא הטהור לבין הנכנס השרוי עדיין בטומאתו, מגע שהיה מעביר את הטומאה אל הטהור והיה מחייב אותו לטבול שוב. לצורך זה שימשו שני התקנים, שהשתמשו בהם יחד או רק באחד מהם. הראשון – התקנת שני פתחים סמוכים שניתן לסגור אותם בשתי דלתות נפרדות. וההתקן השני – התקנת מחיצה נמוכה לאורך גרם המדרגות באמצע, שגובהה בדרך כלל עד 20ס"מ. מקור המרמז על סידורי הפרדה במקוואות מצוי במשנה במסכת שקלים ואני מצטט: "כָּל הַכֵּלִים הַנִּמְצָאִים בִּירוּשָׁלַיִם, דֶּרֶךְ יְרִידָה לְבֵית הַטְּבִילָה, טְמֵאִין; דֶּרֶךְ עֲלִיָּה, טְהוֹרִין; שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ יְרִידָתָן עֲלִיָּתָן, (מסכת שקלים ח, ב).
לפי פרשנות חז"ל ישנה הבחנה במקרא בין טבילה במעיין ("מים חיים") לטבילה בבור ("מקווה"), "אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר" (ספר ויקרא פרק יא פסוק לו), כך שמעיין מטהר גם כשהוא זורם ובכל כמות מים, ואילו מקווה מים שאינם נובעים יטהר רק אם המים עומדים, ורק בכמות מים המספיקה לטבילת כל גופו של אדם, ועל כך כבר הסברתי.
זה הזמן להכנס למנהרות הכותל – נראה בדקות הקרובות מספר מקוואות. אספקת המים התבצעה דרך האמה התחתונה שנבנתה מעל הגשר הגדול על ידי החשמונאים. מקור המים מאזור בריכות שלמה, ולכן נחשבים למי מעיין חיים, יתרון אחד שלא צריך אוצר כפי שראינו כדוגמא במיקווה בכורזים, ובנוסף, גם זבים יכולים להיטהר כאן.
נרד ממפלס הגשר הגדול שמתחת לרחוב השלשלת ולפנינו חדרי פאר שאתייחס אליו בסרט נפרד, ולאורך הקיר המדהים הזה שעל פי הארכיאולוגים נבנה עשרות בודדות של שנים לפני חורבן בית שני בונים תוך כדי פגיעה ביופיו של החדר והקיר, בונים מקווה טהרה, מה הסיבה. לאלו שראו את הסרט "יוחנן מגוש חלב וחורבן בית המקדש השני", אני מתאר לפרטים את הקבוצות השונות ששלטו בירושלים לאורך השנים האחרונות עד חורבן הבית, על ההקצנה, השנאה והקרבות המרים בין קבוצות היהודים. ממליץ מאוד לראות את הסרט בו אפשר להבין את מה שאולי היתה הסיבה למה שנעשה כאן. נראה שהיתה כאן סוג של התרסה לתרבות ההרודיאנית על ידי בניית מקווה טהרה במקום בו היה מבנה הרודיאני מפואר. ניתן לראות כאן את מזרקות הפאר המדהימות, שמאוחריהן בור מים שהוזן מהאמה התחתונה, אך יתכן גם שבור המים שימש בנוסף כהכנה לטבילת הטהרה במקוואות שבהמשך לכיוון הר הבית. יש דעות שונות לגבי תפקיד המבנה הזה שדעה נוספת היא ששימש כטרקלין הכנה לאורחים חשובים לקראת העליה להר הבית. הארכיאולוג וורן שגילה את המקום במאה ה-19, קרא לחדר המרשים – אולם הבונים החופשיים.
מקווה הטהרה הזה יוצא דופן במספר מובנים. למקווה מדרגות בכל צידיו, ואפשר לראות את איזור הטבילה שהוא בגובה 120ס"מ בערך, כך שעבור אדם היום, הוא כנראה היה צריך לבצע צלילה קלה, בימים ההם כפי שהזכרתי לפני מספר דקות, הגובה הממוצע היה נמוך ב-10ס"מ, כך שהיתה נדרשת קידה קלה לביצוע טבילה על פי ההלכה.
מרבית מיקוואות הטהרה הן מתקופת החשמונאים ועד למרד בר כוכבא, ועדיין מספר לא קטן של מתקני מים מדורגים נבנו או המשיכו לשמש גם בתקופה הרומית המאוחרת ועד התקופה הביזנטית. בירושלים נמצאו יותר מ 150 מקוואות מהתקופה המדוברת, ויותר מ-300 בסך הכל ברחבי הארץ. מתקני מים מדורגים נתגלו אך ורק באזורים גאוגרפיים אשר ידוע לנו מן המקורות ההיסטוריים שהיו מאוכלסים ביהודים או בשומרונים. רוב המקוואות העתיקים נמצאים בבתי מגורים, בדרך כלל במרתף או בקומת הקרקע. קיימים גם מקוואות המצויים ברשות הרבים, ובעיקר מספר רב של מקוואות המצויים למרגלות הר הבית וכמה מהם ראינו במנהרות הכותל ואנחנו רואים גם כאן בפארק הארכיאולוגי דוידסון.
את מרבית מתקני המים המדורגים אפשר לסווג לפי שתי שיטות בנייה. שיטה ראשונה – מתקן החצוב בשלמותו בסלע. כלומר מערה מלאכותית, או מערה טבעית שעברה עיבוד כדי להתאימה לצורכי המתקן, שכלל חציבת מדרגות, טיוח, והתקנת פתח. השיטה השניה – מתקן החצוב בסלע או בקרקע רק בחלק התחתון כשהחלק העליון בנוי, וזה כולל את פתח הכניסה, הקירות והתקרה.
ולסיום כרגיל שאלה: הראשון בשושלת החשמונאים היה מתתיהו הכהן. לאיזו משמרת כהונה הוא היה שייך? התשובה תופיעה בסוף הסרט.
