בסקרים הארכיאולוגיים שנערכו בגולן במהלך עשרות השנים האחרונות, אותרו למעלה ממאתיים אתרי יישוב מתקופת המשנה והתלמוד כשבעשרות מהם נתגלו שרידי בנייני ציבור יהודיים כמו בתי כנסת ובתי מדרש מה שמעיד על קיומן של קהילות יהודיות רבות באותה תקופה באזור הזה. בשנת 135, הקיסר הרומי אדריאנוס מדכא את מרד בר כוכבא, שבו קיפחו מאות אלפי יהודים את חייהם והוא זה שגזר את גזירות השמד, שבין השאר אסרו על כניסת יהודים לירושלים שאדריאנוס הפך אותה לעיר אלילית בשם איליה קפיטולינה. אחת התוצאות – יהודים מעבים ומרחיבים את ההתישבות היהודית בגליל ובגולן. בגולן נמצאו עד כה מעל 30 בתי כנסת בפריסה יישובית צפופה, המעידים על יישוב יהודי מבוסס ששרד בגולן לאורך התקופות. בסיור היום אתייחס לשני הבטים עיקריים: ההיתישבות היהודית ברמת הגולן וההבט הכלכלי – ממה התפרנסו כאן הישובים.
אנחנו בבית הכנסת. מה שמוזר זה שמסביבינו אין שרידי ישוב, אבל היה כאן ישוב, שהרי בתקופה המדוברת, הכסף לבניית בית הכנסת הגיע מהתושבים, לא היו מוסדות מרכזיים שיממנו את הבנייה. כלומר, אם קיים בית כנסת אז היו כאן תושבים שמימנו את הקמתו.
נחשפו כאן אולם תפילה, חדר נוסף בפינה הדרום מזרחית. החצר מלפני הכניסה בדרום וכן יסוד למדרגות צמודות לקיר הצפוני מזרחי. בית הכנסת קטן יחסית, 10X11מ' ויש בו שני טורים של שלושה עמודים.
בוני בית הכנסת רצו ליצור בו מספיק מקומות ישיבה, ולכן בנו 3 מדרגות ספסלים, כשהשתיים העליונות מעוצבות עם שקעים לרגליים. משוד אבנים במקום שרדו רק כשלושה רבעים מהיקף הקירות החיצוניים ורק כחצי מהיקף הספסלים. הפינה הדרומית מערבית היא שחזור. תקרת האולם נשענה על שתי שורות מקבילות של העמודים שהזכרתי אותם לפני רגע, שלושה בכל שורה. מרבית העמודים וחלקי העמודים הוצבו בעת השחזור במקומם המקורי. בצידו הדרומי של האולם הפונה לירושלים, נמצאה ברצפה טביעת ארון הקודש, וגם שרדה אחת מאבני המדרגה התחתונה העולה אליו. נראה שארון הקודש הוצב משמאל לדלת הכניסה.
הפתח המרכזי היה בקיר הדרומי אך לא במרכז מה שדי יחודי לבתי כנסת בגולן, וזאת כדי לאפשר את הצבת ארון הקודש בקיר הדרומי, כך שהנכנסים לאולם חלפו על הארון שהיה בצד ימין.
בפינה הדרומית מזרחית של האולם אפשר להבחין באבן ספסל פינתית שניתקה ממקומה. גילוף השקע לרגליים הסובב את הפינה מעיד שנבנו גם ספסלים לאורך הקיר הדרומי של בית הכנסת, בצד ארון הקודש. היושבים בצד הדרומי פנו בגבם לירושלים: כנראה מדובר בזיקני הישוב – פניהן כלפי העם ואחריהן כלפי קודש, כשארון הקודש מכוון לירושלים. צמוד לפינה הצפונית מערבית של אולם התפילה מבחוץ ולאורך הקיר נתגלה בסיס שנועד כנראה למדרגות חיצוניות שהוליכו לקומת היציעים.
המבנה היה עשיר בפריטים אדריכליים מבזלת המעוטרים בדגמים גיאומטריים, צמחים, ובעלי חיים בעיקר אריות ונשרים, שהועברו בין השאר למוזיאון לעתיקות הגולן בקצרין. בין הסמלים היהודיים נמצאו "מנורת שבעת הקנים" עם שלושה, חמישה, שבעה ותשעה קנים, במגוון צורות של בסיסים. המנורה מופיעה בדרך כלל על משקופים של פתחים צדדיים או חלונות.
באמצעות מטמוני מטבעות שנמצאו ברצפת בית הכנסת וגם מחוץ לפתח קבעו הארכאולוגים שהמבנה הוקם בתקופה הביזנטית, באמצע המאה החמישית.
זיהו כלי החרס בין ממצאי החפירה שהם אופייניים למאה השנייה והשלישית לספירה, הוביל לחשיבה שהאתר היה מיושב כבר בתקופת המשנה. כנראה שהמקום נעזב לאחר הכבוש הערבי בשנת 638 לספירה.
אנחנו נכנסים לבית הבד של הישוב שפעל מהמאה הרביעית עד השישית, מה שמעיד על הפקת שמן זית כמקור פרנסה עיקרי. כפי שניתן לראות, המבנה מלבני ושקוע חלקית באדמה. רואים כאן את אגן הריסוק של הזיתים ואת הגלגל שהסתובב בתוכו, התפקיד שלהם זה לרסק את הזיתים.
מוט גלגל הריסוק בדרך כלל יחובר לחמור שיסובב אותו. לאחר הריסוק התבצעה פעולת סחיטה באמצעות מערכת נפרדת והיו שתי שיטות נפוצות למתקני סחיטה, אחת היא בורג בלחץ ישיר כפי שהשתמשו כאן והשניה היא קורה ומשקולות שאני מפרט עליה בוידאו על בית הכנסת בוואדי חמאם.
לגבי תהליך ההפקה, דיברנו על שלב הריסוק שהתוצרת שלו היא זיתים כתושים. אלה הועברו ל"עקלים". עקלים הם סלים קלועים חבל או סיבים. את הסלים מרחו בזיתים הכתושים, והניחו מספר מהם אחד על השני, ובמקרה הזה הסחיטה להפקת השמן בוצעה בעזרת מתקן בורג שהוא מכבש סחיטה עשוי קורות עץ שחלקים ממנו ניתן לראות כאן, אני מתייחס להמצאות בסיס הבזלת של המעצרה. השקעים והחריצים המצויים בבסיס מעידים שהורכב עליו מתקן בורג. על ידי סיבוב בורג העץ הופעל לחץ מתמיד על הקורה אשר לחצה את העקלים בהם הונח גפת הזיתים וכבר אפרט.
בפעולה הזו שימשו הסלים כמסננת. השמן והמוהל שהוא בעיקרון מים, טפטפו החוצה, במקרה הזה נחשף אגן בזלת שנפחו כ 200 ליטר ושאליו נשפך השמן ואילו הגלעינים, הקליפה ושאר הפסולת שנקלעה בין הזיתים נותרה בתוך הסלים. פסולת זו כונתה במשנה "גפת" ושימשה להאכלת בהמות ולהסקה. השמן הנסחט נזל אל בור איסוף שמן הנקרא "עוקה". לאחר מספר ימים בהם צף השמן מעל המוהל, הופרדו הנוזלים לכלים שונים.
בתקופת המשנה והתלמוד ענף ייצור שמן הזית היה ענף התעשייה החשוב ביותר באזור הגולן התחתון, וגם בגליל הוא היווה מקור הכנסה חשוב מאוד, והעדות לכך – הם בתי הבד שהתגלו באיזורים אלו מתקופת המשנה והתלמוד. חשוב לציין, ששטח הגידול של מרבית הישובים באותה התקופה היה עשרות בודדות של דונמים, הייתי אומר 20 דונם בממוצע, ואני לא מתייחס לערים כמו ציפורי וטבריה או סוסיתא וגמלא בגולן. אז מהי ההכנסה שהניב ישוב חקלאי בתקופה ההיא? אני מסביר בהרחבה את ההיבט הכלכלי בביקור בבתי הכנסת העתיקים השונים בגליל, אך בשורה התחתונה, אם נניח ששנים עשר דונם של הישוב יועדו לגידול זיתים, כשתפוקה של דונם בו יש נאמר 36 עצי זית היא 1200ק"ג זיתים, הרי ש 12 דונם יניבו 14.4 טון זיתים וביחס המרה של 15% נקבל קרוב ל 2.2 טון שמן בכל שנה- כמות שההכנסה ממנה היתה מאוד משמעותית לאותו ישוב באותם ימים, וכמובן כשמיצרים כמות גדולה של שמן צריך ליצר כדים כדי לשנע אותו ולכן לא פלא שיש עדויות לתעשיית קדרות ענפה ליצירת כדים במרחב הגליל. ניתן ללמוד ממקורות שונים, שבתקופת המשנה והתלמוד היו ההכנסות מייצור השמן כפולות מאלה שהופקו מייצור היין בארץ. גם עבור אותה יחידת נפח, מחיר לליטר שמן היה גבוה ממחיר ליטר יין.
זהו זה להפעם, ונסיים כרגיל בשאלה. במאה הרביעית, מה היה יותר יקר ברומא, ליטר יין או ליטר שמן זיית ובכמה? התשובה כרגיל בסוף הסרט.
