שער האשפות – ירושלים

אנחנו בשער האשפות שממוקם בחומה הדרומית של העיר העתיקה סמוך לכותל המערבי. שמונה שערים יש כיום בחומות ירושלים, שבעה מהם פתוחים ואחד מהם אטום, זהו שער הרחמים. שער האשפות נבנה במחצית המאה ה-16 במסגרת שיקום חומות העיר בידי הסולטאן הטורקי סולימאן הראשון.

השער נמצא במרכז החומה הדרומית, ובסמוך אליו ממערב נמצא פשפש הבורסקאים מהתקופה הצלבנית המשמש כיום כניסה משנית להולכי רגל. מה זה פשפש ? – זהו פתח מעבר קטן ומישני בחומה. לפשפש הבורסקאים ושרידי הקרדו הביזנטי שנחשף מתחת לפשפש – סרט יעודי.

שטחה של 'חומת שער האשפות' נכלל לראשונה בגבולות העיר בתקופת נחמיה, וזה קורה עם שיבת ציון בסוף המאה השישית לפנה"ס, ואני כבר חוזר להוסיף מידע על תקופת שיבת ציון.
בתקופה הרומית ישב מחנה הלגיון הרומי למרגלות הפינה הדרומית מערבית של הר הבית, ממזרח לשער האשפות. בתקופה הביזנטית הורחבה העיר לכיוון דרום. החומה הקיפה אז את עיר דוד והר ציון. באותה עת, ציר האורך של העיר, הקרדו המשני – ה'קרדו אשר בעמק', שיצא משער שכם, שירת את השכונות התחתונות עבר באזור פשפש הבורסקאים, 50 מטר מערבית מאיתנו שם ניתן לראות את שרידי הריצוף שלו. הקרדו מתואר במפת מידבא כרחוב רחב, ובו שורת עמודים אחת.
השם 'שער האשפות' מופיע כבר בתנ"ך בימי שיבת ציון בספר נחמיה, פרק ב', פסוק יג' ("וָאֵצְאָה בְשַׁעַר-הַגַּיְא לַיְלָה, וְאֶל-פְּנֵי עֵין הַתַּנִּין, וְאֶל-שַׁעַר, הָאַשְׁפֹּת; וָאֱהִי שֹׂבֵר בְּחוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם, אֲשֶׁר-המפרוצים (הֵם פְּרוּצִים), וּשְׁעָרֶיהָ, אֻכְּלוּ בָאֵשׁ". י"ד-ט"ו – "וָאֶעֱבֹר אֶל שַׁעַר הָעַיִן וְאֶל בְּרֵכַת הַמֶּלֶךְ וְאֵין מָקוֹם לַבְּהֵמָה לַעֲבֹר תַּחְתָּי. וָאֱהִי עֹלֶה בַנַּחַל לַיְלָה וָאֱהִי שֹׂבֵר בַּחוֹמָה וָאָשׁוּב וָאָבוֹא בְּשַׁעַר הַגַּיְא וָאָשׁוּב").

בהמשך לכתוב בספר נחמיה, שער האשפות שוכן בנקודה הנמוכה ביותר בדרום-מזרח העיר העתיקה, סמוך למקום בו מתנקז הגיא המרכזי אל מחוץ לעיר ומתחבר לנחל קדרון. סביר להניח שהרבה מהשפכים זרמו דרכו ויכול להיות שמקור השם שער האשפות הוא מהשפכים ואשפות העיר שעברו בגיא המרכזי. לאורך השנים היה זה האזור המוזנח והעני ביותר בעיר, ששימש כנראה כבר בתקופת בית שני כמקום בעלי מלאכה ומגדלי צאן, ובתקופה הצלבנית כמקום מושבם של הבורסקאים שהם מעבדי עורות.

השער נקרא בערבית בשם 'באב אל-מע'ארבה' (שער המערביים/המוגרבים) מכיוון שהוביל לשכונת המוגרבים ששכנה בסמוך לו ולמתחם הכותל.

שער האשפות הוקם כפי שציינתי בתקופה העות'מאנית, כשער משני לשער ציון שהיה השער המרכזי בחומה הדרומית, תחילה הוא שימש כפשפש קטן למעבר הולכי רגל ובהמות והתנועה בו הייתה מועטה. בהמשך הוא היה פתוח מספר שעות ביום לצורך העברת מים. הוא היה שונה מהשערים האחרים בחומה, מכיוון שלא כלל בית שער להגנה, ולכן גם היה פתוח לפרק זמן מוגבל במהלך היום. במאה ה-19 החלה זליגה של תושבי העיר אל מורדות עיר דוד והכפרים המקיפים אותו, ובעקבות כך נוצר לחץ על השלטון המקומי לפתוח את שער האשפות ולאפשר מעבר אנשים בין השכונות החדשות מחוץ לחומה והעיר העתיקה ואכן בשנת 1865 נפתח השער באופן קבוע.

בשער האשפות חלו שינויים רבים לאורך התקופות. בראשיתו כפי שהראתי, זה היה פשפש עות'מאני צר להולכי רגל ומגדל שער פנימי. במהלך התקופה העות'מאנית נהרס מגדל השער הפנימי, ולקראת סוף התקופה העות'מאנית נבנה מגדל שער חיצוני הדומה לביצורים מימי הביניים. עם הקמת המגדל החיצוני נפרץ אשנב הירי שמעל השער והפך לפתח הכניסה למגדל.
בתקופת המנדט שוקמה החומה, והמגדל העות'מאני החיצוני פורק. התערבות זו מקורה כנראה במדיניות הסרת התוספות המאוחרות מאתרים היסטורים. בתקופה הירדנית הורחב פתח השער למעבר כלי רכב. עיטור של מגן-דוד בתוך עיגול, שהיה מקובל באמנות המוסלמית כסמל גאומטרי נפוץ שסותת בזמן הקמת החומה על ידי העות'מאנים בראש השער הושחת, ככל הנראה בשל היותו סמל יהודי המזוהה עם ישראל.
במדינת ישראל, לאחר מלחמת ששת הימים שופץ מבנה השער. הוא עוצב מחדש כפתח שצורתו קשת, המאפשר גישה ישירה של כלי רכב אל העיר ואל רחבת הכותל, ועיטור מגן דוד העות'מאני מעל הפתח שופץ.

ולסיום כרגיל שאלה – לפני מלחמת העצמאות, באיזה שם נהגו תושבי הרובע היהודי לקרוא לשער – התשובה תופיעה בסוף הוידאו.