אנחנו מתחילים את מעלה העקרבים ברוגם צפיר – התחתונה מבין שלוש תחנות אבטחה שלאורך מעלה עקרבים בתקופה הרומית. בהמשך נבקר את התחנה השניה היא חורבת צפיר ואולי נגיע גם לתחנה השלישית, מצד צפיר.
כדי שנוכל לקבל פרספקטיבה מתאימה על הדרך העתיקה "מעלה עקרבים", שתי דקות בנושא דרכים בעת העתיקה. המקורות מלמדים שדרכים בתוואי נתון שימשו את התרבויות העתיקות במשך אלפי שנים, כמו אלו שמצוינות במקרא, למשל דרך המלך, דרך ארץ פלשתים דרך ההר, ואחרות. ככל שהישויות ההיסטוריות אימצו את עקרון יישובי הקבע, וככל שהן קיימו קשרים מסחריים ותרבותיים עם ישויות מדיניות אחרות, כך התנועה בדרכים הלכה ונעשתה משמעותית יותר. תכנון ותחזוקת דרך לא הייתה אז וגם לא היום משימה קלה. שלטון שהיה מעוניין לפרוץ דרך בנתיב חדש, נדרש להפקיע מתושבים קרקעות, וזה לא עבר בקלות גם במשטרים חזקים ומבוססים, ולכן היה מקובל לשמר את התוואי של דרכים עתיקות במשך מאות ואלפי שנים. אתייחס כדוגמא לתקופה הרומית בארץ ישראל – הרומאים ראו בתחבורה מרכיב מרכזי במערכת השלטון ולכן השקיעו את האמצעים והידע הטכנולוגי שהיה ברשותם בבניית רשת כבישים בכל שטחי האימפריה הרומית. מה הסיבות לכך? בעיקר צבאיות ואדמיניסטרטיביות, כלומר, לאפשר העברה מהירה בכל זמן נתון של יחידות צבא אל שדות הקרב במקרה של מלחמה או מרד. במקביל, שירתו הכבישים גם את התעבורה האזרחית על היבטיה השונים ובעיקר הכלכלית למשל הובלת משאות, בני אדם וכמובן דואר.
נסיעה בתקופה ההיא לא הייתה חוויה מי יודע מה. מהירות התנועה הממוצעת היתה בערך 30 קמ"ש, אתם וודאי אומרים לעצמכם בוא תיסע באיילון במהלך היום ונראה לאיזו מהירות תגיע, יש בזה משהו. עגלה רגילה יכלה לשאת לכול היותר חצי טונה. קפיצים לבלימת זעזועים לא היו ונסיעה בכרכרה היתה מאוד לא נוחה וזאת בלשון המעטה.
מבחינה אדמיניסטרטיבית, היה צורך בהבטחת התעבורה, אחזקה שוטפת של הדרכים והקמת תחנות דרך. הבטחון ותחזוקת הדרכים הוטלה במקרים רבים על יחידות הצבא הרומי. בימי שלום נעשה במטרה להעסיק את החיילים. אבל היו מקרים שמלאכה זו הוטלה על האוכלוסיה המקומית במסגרת עבודות החובה שהטילו עליה השלטונות.
פריט חשוב הם אבני המיל – הרומאים דאגו להציב לצד הכבישים שלהם אבני מיל במרחקים של מיל רומי אחד שהוא אלף צעדים כפולים. אורכו בפועל היה בערך 1.5 ק"מ. אבני המיל נועדו לציין את המרחק מן היעד שאליו הוביל הכביש, אבל תפקידם העיקרי היה תעמולתי לצורך הפצת שמו של הקיסר ולהפגין את נאמנותם של הנציב ופקודיו לקיסר, ולכן לא נתפלא בגודלן, הן היו עשויות בדרך כלל אבן גיר בגובה של 1.5-2.5מטרים. אבני המיל משמשות הוכחה מוצקה לכך שהציר שלאורכו הוצבו אכן היה כביש רומי ממלכתי.
אנחנו בתחילת מעלה העקרבים העתיק שנזכר במקרא. בספר במדבר פרק לד מצוינים גבולות ההבטחה של ארץ ישראל בפסוקים א-יב: ואני מצטט את פסוק ד: "וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים, וְעָבַר צִנָה, וְהָיוּ תּוֹצְאֹתָיו, מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ; וְיָצָא חֲצַר-אַדָּר, וְעָבַר עַצְמֹנָה". בספר יהושע פרק טו, נזכר מעלה עקרבים כחלק מגבולה הדרומי של נחלת שבט יהודה. וזה מפורט בפסוקים ג-ד.
לאחר הכיבוש הישראלי בימי יהושע בן נון נשארו באזור מעלה עקרבים בני העם האמורי, ככתוב בספר שופטים פרק א:לו – "וּגְבוּל הָאֱמֹרִי מִמַּעֲלֵה עַקְרַבִּים מֵהַסֶּלַע וָמָעְלָה". בספר חשמונאים א, פרק ה, נכתב: "ויהודה יצא לקראת ארץ אדום למלחמה על בני עשו, וייפול עליהם במעלה עקרבים אשר חנו שם על בני ישראל, ויך בהם מכה רבה, וייקח את שללם." רבים מהחוקרים מזהים את מעלה עקרבים עם המעבר התלול והמפותל שלפנינו, הדרך המוליכה מחצבה אל מישור הנגב הצפוני, אבל המקורות כולל התנ"ך מספיקים לקביעה כללית של המרחב שבו מצוי המעלה' ולא לאיתורו המדויק.
לאיזו מטרה נבנתה הדרך ומתי נבנתה? התשובה בעוד מספר מאות מטרים.
במקום שרידי מעלה שנחצב בימי קדם, אורכו של המעלה 1900 מ` אך כדי להקטין את השיפועים בנו פיתולים והאריכו את הדרך ל 2500 מ`. בשנת 1927, בתקופת המנדט הבריטי, נפרצה בשלוחה מקבילה דרך לכלי רכב בין שתיים מתחנות משטרת רוכבי הגמלים: בין עין חצבה לממשית לחיזוק שילטון החוק באזור. המעלה שימש עורק תחבורה עיקרי בין באר שבע לאילת. חציבת הדרך המדורגת מיוחסת לסלילה הרומית האימפריאלית בארץ ישראל המערבית. על פי הארכיאולוגים יגאל ויורם טפר חציבת זו נעשתה בימי בית שני עשרות שנים לפני הסלילה הרומית ולאורך דרכי שיירות עולי הרגל לירושלים. יחד עם זאת ידוע כי מהנדסי הצבא הרומי סללו לעיתים כבישים לאורך נתיבים מסורתיים ולעיתים לצידם. הארגזים המבניים כאן בהגדרה אינם מדרגות, כיוון שהם נבנו גם היכן שאין שיפוע. המהנדסים הרומיים העדיפו תמיד לסלול את הכבישים בשיפועים מתונים ובתוואי מיושר. פרוט מלא לנימוקים ניתן למצוא בספר "דרכים נושאות עם", שחיברו יגאל ויותם טפר, בהוצאת: הקיבוץ המאוחד.
במקורות הארצישראליים מצוין שהציבור היהודי הכשיר דרכים למעבר עולי הרגל בימי הבית השני עוד לפני הסלילה הרומית, וכנראה שאלו הם המעלות המדורגים שנחצבו לאורך דרכי עולי הרגל אל ירושלים. עם ישראל נצטווה בתורה לעלות לבית המקדש שלוש פעמים בשנה, וכך כתוב בספר דברים טז:טז – "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת". ברוב ימי בית המקדש הראשון עם ישראל קיים מצווה זו בהמוניו. אנשים, נשים וטף עלו לירושלים גם ממקומות רחוקים כמו צפון ארץ ישראל ומצרים, "מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרָיִם" כפי שכתוב בדה"ב, ז:ח, ולצורך כך השתמשו בדרכים מסודרות שנסללו הרבה לפני הכיבוש הרומי, שהתרחש מאות שנים מאוחר יותר לקראת סוף ימי בית שני. ואכן, בכתבי הקודש שלנו יש רמזים לסלילת דרכים על ידי יהודים עוד בימי בית המקדש הראשון: הנביא ישעיהו, שחי בימי בית ראשון, כתב בנבואתו משל על סלילת דרך: "פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם, סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה, סַקְּלוּ מֵאֶבֶן" (ישעיהו סב:י). גם בימי בית המקדש השני היהודים עלו לרגל לירושלים מכל רחבי ארץ ישראל, ומהפזורות שבבבל, פרס, סוריה, יון, מצרים, ועוד ממקומות רבים.
גם לאורך דרכים נבטיות נחצב לעתים דירוג כמו באזור פטרה, למי שהיה בפטרה וטיפס למנזר העתיק, אין לי ספק שלא ישכח את אין סוף המדרגות. אפשר כי גם מעלה עקרבים המדורג הוא מעלה נבטי. אולי היה זה מפעל ציבורי של הנבטים לאורך אחת מדרכי שיירות המסחר שלהם, למשל, מסלול מקביל לדרך הבשמים. בשל החיכוך הפיזי באזור מסביב, היו סביר להניח השפעות הדדיות וקרבה בין התרבויות של הנבטים, האדומים והיהודים בשלהי התקופה ההלניסטית ובתקופה הרומית הקדומה. בן-מתתיהו, ההיסטוריון היהודי רומי, העיד על הסיבות והאזורים שעליהם נאבקו החשמונאים בנבטים. יוחנן הורקנוס כבש את אידומיאה וגייר את האדומים, דיברתי על כך בהרחבה בסרט מרשה – מתקופת השופטים ועד תקופת החשמונאים. בנו אלכסנדר ינאי כבש את עזה. הם דחקו את הנבטים משליטתם בדרכי המסחר המסורתיות שלהם, גם מפטרה לדמשק וגם מפטרה לעזה ובכך זכו החשמונאים לשיפור כלכלי. הורקנוס וינאי כבשו אזור רחב בעבר הירדן המזרחי, וייסדו יישובים יהודיים. החלה התיישבות של יהודים גם בבקעת צוער מדרום לים המלח לצד דרך מסחר נבטית נוספת מפטרה לממשית, ולכן נראה כי מעלה עקרבים המדורג, נחצב על ידי החשמונאים, לאורך דרך מסחר נבטית קדומה. לאחר העברת השליטה בה לידי הממלכה החשמונאית, שימשה את עולי הרגל לירושלים, וגם היוותה דרך סחר מפטרה וממפרץ אילת אל ערי החוף של ארץ ישראל. כלומר, סביר להניח, ששירות הסחר המשיכו בחלקם ממעלה עקרבים אל ממשית, ועבור עולי הרגל התוואי פנה מראש מעלה עקרבים לעבר עין ירקעם ומשם דרך המכתש הגדול לירוחם ולירושלים
בימי הבית השני, או לעבר המרכז ביבנה לאחר חורבן בית המקדש. רמז לכך נמצא לפי מעלה מדורג נוסף, שנחצב לצד עין ירקעם והיה המקור למי שתייה ולטבילות טוהרה לאורך אותה הדרך .עין ירקעם, היה מקור מים טבעי בראש נחל ירקעם, במרחק של קילומטרים ספורים מצפון מערב לראש מעלה עקרבים. מקור המים הזה אוגר בתוכו מי שיטפונות חורפיים, הוא מהווה את מקווה המים המרכזי באזור.
ביקרנו ברוגם צפיר ועתה אנחנו בחורבת צפיר שכבר אתייחס למקום. שלוש מצודות כאלו נבנו לאורך מעלה עקרבים. התוואי שימש בתקופה הרומית למעבר של שיירות המסחר ממפרץ אילת אל ערי החוף. לאורך המאה השלישית והרביעית ייסדו הרומאים יחידה מנהלתית דרומית. במהלך זה הם העבירו את הלגיון הרומי העשירי מירושלים אל מפרץ אילת להגנה כנגד פלישות מכיוון דרום ולצורך הגנה על מעבר שיירות המסחר מאתיופיה דרך מפרץ אילת. לאחר סיפוח הממלכה הנבטית לאימפריה הרומית, הדרך והביצורים בין פטרה לעבדת ננטשו בראשית המאה ה-3, וממחצית המאה ה-3, השתמש הצבא הרומי בדרך מאילת-מעלה עקרבים-ממשית, כחלק מדרך הבשמים, במקום הדרך בין פטרה לעבדת. על דרך הבשמים אני מרחיב בסרט על מצודת חצבה. אנחנו למרגלות חורבת צפיר שנמצאת בראש הקטע התלול של מעלה עקרבים. זו המצודה הגדולה ביותר לאורך מעלה זה.
ולסיום כרגיל שאלה, כשהגיעו עולי הרגל לירושלים, מאיזה שער נכנסו להר הבית, התשובה כרגיל בסוף הסרט.
