בתקופת בית שני עיקר ההתישבות בירושלים היתה בגבעה המערבית שממוקמת ממערב להר הבית, ובעיר דויד שמדרום להר הבית. מעט מאוד נכנסו ממזרח, מכיוון הר הזיתים.
כך מתארת המשנה במסכת מידות את שערי הר הבית: "שְׁנֵי שַׁעֲרֵי חֻלְדָּה מִן הַדָּרוֹם, מְשַׁמְּשִׁין כְּנִיסָה וִיצִיאָה. קִיפוֹנוֹס מִן הַמַּעֲרָב, מְשַׁמֵּשׁ כְּנִיסָה וִיצִיאָה. טָדִי מִן הַצָּפוֹן, לֹא הָיָה מְשַׁמֵּשׁ כְּלוּם. שַׁעַר הַמִּזְרָחִי, עָלָיו שׁוּשַׁן הַבִּירָה צוּרָה, שֶׁבּוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה וּפָרָה וְכָל מְסַעֲדֶיהָ יוֹצְאִים לְהַר הַמִּשְׁחָה:". השער המזרחי של הר הבית שנמצא בכותל המזרחי נקרא שער שושן או שער המזרח. לשם שושן מספר הסברים: על שם צורת העיר שושן שהייתה עיר הבירה של ממלכת פרס, כלומר או צורתה או קישוטים בנוסח שושן העיר היו מגולפים על השער, אם זה קירות השער, התקרה או העמודים. יכול להיות שזה בוצע בהוראת האימפריה הפרסית שבזכות מלכה כורש והצהרתו בשנת 538 לפנה"ס התאפשר ליהודים לחזור לארצם, תהליך שמכונה שיבת ציון, ולבנות את בית המקדש השני. יכול להיות שעיטורי העיר שושן על השער הם ביטוי להכרת תודה לקהילת שושן שתרמה מכספה לבנייתו של השער, ויש דוגמאות רבות לקריאת שער על שם התורם עוד בתקופת בית שני.
שני תפקידים עיקריים היו לשער שושן: התפקיד הראשון: השער שימש להוצאת הפרה האדומה להר הזיתים שמכונה גם הר המשחה או הר המשחית ושריפתה של הפרה לשם הכנת אפר פרה אדומה. פרה אדומה היא פרה שצבע שערה חום-אדמדם ולפי ההלכה היהודית ניתן להשתמש באפר שלה לטיהור טומאת מת. בלי אותו האפר אין למעשה אפשרות לעם ישראל להיטהר מטומאת מתים, ובלי שימוש במעט אפר קודם אין אפשרות להכין אפר חדש של פרה אדומה. בספר במדבר פרק יט, מתואר תהליך ההיטהרות לפרטים, והוא כולל בין היתר את שחיטת הפרה, זריקת דמה אל מול פתח ההיכל,
שריפתה ופיזור אפרה על מי מעיין. לאחר מכן התזת המים באופן מוגדר על האדם הטמא שעליו לטבול במעיין ולהמתין כדי להיטהר.
תפקיד שני: הוצאה דרך השער את השעיר המשתלח המכונה גם שעיר לעזאזל, שהוא שעיר עיזים שנשלח למדבר במהלך עבודת יום הכיפורים בבית המקדש. יש את השעיר שנשלח למדבר ויש את השעיר הפנימי. מי לכאן ומי לשם מוחלט על ידי גורל הנקבע על ידי הכהן הגדול, כשאחד יוקרב בפנים, בבית המקדש והשני ישולח למדבר. על ראש השעיר המשתלח קושרים לשון של זהורית כש"לשון" הוא כינוי לחוט. אז קושרים על ראש העז חוט זוהר והוא נלקח למדבר ושם נזרק מראש הצוק, פעולה המבטאת את השמדת העוונות של עם ישראל. יש פרשנויות רבות לביטוי "עזאזל" שאני לא אפרט, אך יש הסכמה שמדובר בשם של מקום, ואני אנצל את ההזדמנות להזמין אתכם לצפות בסרטים על המקומות השונים בנחל סככה שתחילתו של הנחל בהר מונטר המכונה גם הר העזאזל.
לגבי מיקום השער יש סימני שאלה ולא ארחיב בנושא. סיבת חשיבות זיהוי מיקומו של שער שושן בכותל המזרחי נובעת מעובדת היותו מקביל, על ציר מזרח-מערב, לקודש הקודשים, כך שזיהוי נכון של השער מוביל לזיהוי מיקומה של אבן השתייה שבקודש הקדשים על ציר צפון-דרום. דבר שיש לו חשיבות מכרעת בשאלת מיקום השטח האסור בכניסת טמאי מת בתוך הר הבית, שהרי במצב היום, אנחנו טמאי מת בשל אי אפשרות להיטהר מטומאה זו ללא אפר פרה אדומה.
כיום נראה רק שער הרחמים, כשהחלק הנראה שלו הוא מתקופה מאוחרת יותר ואתם כמובן מוזמנים לצפות בסרט היעודי על שער הרחמים בערוץ היוטיוב.
במפות המתארות את ירושלים בתקופת בית שני, נראה שחומתה המזרחית של העיר זהה בחלקה הצפוני לחומתו המזרחית של הר הבית. ניתן לראות זאת בבירור בתמונת ההמחשה, כלומר החלק הצפוני של הכותל המזרחי שימש גם כחומת העיר.
אני הולך לאורך הכותל המזרחי לכיוון דרום, כשביני לבין הכותל המזרחי בית קברות מוסלמי, אחד משלושה בתי קברות מוסלמים שהיו קיימים כבר בתקופה הממלוכית. אנחנו בדרכינו לפינה הדרום מזרחית. במקור נמשכה החומה דרומה על מדרונותיו של נחל קדרון. החוקרים שתיארו את מהלך החומה בצורה זו התבססו על תיאורו של יוסף בן מתתיהו, שציין, שחומת העיר במזרח פגעה בסטו המזרחי של הר הבית. נראה תמוה שכן חזיתו של הר הבית היא הכותל הדרומי, ודווקא כותל זה נמצא מוסתר באמצעות חומה שכיסתה אותו ופגעה במראהו.
אני רוצה להתעכב לרגע על נקודה זו בעיקר עבור מי שלא צפה בסרט שערי חולדה – החזית הדרומית כלומר הכותל הדרומי – הוא שימש כחזית הר הבית, שם הייתה הכניסה העיקרית והיציאה הראשית למרבית העם במשך דורות.
אנחנו עשרות מטרים מהפינה הדרומית מזרחית של הר הבית ויש כאן שני דברים חשובים שניתן לראות. הראשון – ראו את ההבדל בעיבוד של אבני החומה משני צידי הקו המפריד בין שני האזורים, זהו ה"תפר". " מן "התפר" צפונה סיתות האבן פשוט וגס בהשוואה לסיתות שבכתלים האחרים. מן "התפר" דרומה דומות האבנים לשאר אבני הכתלים האחרים, גם בסיתות וגם בשוליים. אורכו של הקטע מהתפר ועד הפינה הדרומית 32 מטרים, מתוך 460 מטרים – האורך הכולל של הכותל המזרחי. לפני תקופתו של הורדוס, ה"תפר" היה סופו של הכותל המזרחי, כאן החל הכותל הדרומי. כפי הנראה מצא הורדוס שהכותל המזרחי של הר הבית, שנבנה בימי החשמונאים או קודמיהם, בנוי בצורה איכותית ויציבה מספיק שהוא ראוי להשתלב במבנה שתכנן.
חוזקו של חלק זה של הכותל המזרחי בהשוואה לכתלים האחרים מימי החשמונאים, היה מרכיב חשוב ביותר בהחלטה של הורדוס להרחיב את הר הבית אל תוך העיר, כלומר למערב ולדרום, ולא לעבר המזרח, לא לעבר השטחים שהיו מחוץ לעיר למרות שאם כן היה מבצע את ההרחבה מזרחה, היה מקל על תהליך הבניה מכיוון שאז לא היו צורך בפינוי תושבים ורכישת שטחים. החשמונאים שביחס להורדוס המשאבים שלהם היו דלים ביותר, השקיעו באיכות וחוזקו של הכותל המזרחי, שהרי בזמנם שימש הכותל המזרחי גם קיר תמך של חומת הר הבית וגם שימש כחומת העיר עצמה.
בסמוך ל"תפר", מצויים שרידי קשת בדומה לזו של קשת רובינסון. השרידים האלה מלמדים שהיה כאן מחלף שכולל גשר עליון, שבמקביל איפשר תנועה ברחוב ועלייה של ציבור מעליו. כלומר, שמתחת לקשת היה סלול רחוב. ואם כך הדבר, הרי שאנחנו מצויים בתוך העיר, והחומה נמצאת מזרחה מכאן. כלומר, שבצמוד לכותל המזרחי היה מצוי רחוב שהארכיאולוג מאיר בן-דב מכנה אותו "דרך המזרח" – ומעליו נמתח מחלף, שהעולה בו על פי בן-דב, לא הגיע למפלס הר הבית והמבנים הציבוריים, אלא למפלס הקמרונות שמתחת לרחבת הר הבית.
קמרונות אלו שימשו מחסנים ומאגרים שהכילו בעיקר את התרומות והמעשרות שהביאו עולי הרגל לבית המקדש, במיוחד בשלושת הרגלים. זה כלל צאן, תבואה, פירות, עצים להסקה ועוד סוגים רבים של תרומות. כנראה שאלו הועברו דרך המחלף בדרכם למחסנים שהיו שם.
ישנה אפשרות שמן השער שנמצא בראש המחלף הזה הוציאו את בן העזים, השעיר לעזאזל, לעבר המדבר ולא דרך שער שושן וזה מתחבר להערה החשובה הבאה. שער שושן על פי המשנה שימש לשריפת הפרה בהר-המשחה, פעולה מוגבלת ביותר, והמשנה ציינה שבע פרות בלבד מימי משה ואילך. המשמעות היא, שמרבית הזמן היה שער שושן סגור.
ולסיום כרגיל שאלה, באיזה ספר בתנ"ך מוזכר המושג שיבת ציון. התשובה תופיעה בסוף הסרט.
