לאחר חורבן בית ראשון בתחילת המאה השישית לפני הספירה, התיישבו במרשה אדומים כפי שהם עשו בכל דרומה של יהודה. עקב כך נקרא האזור כולו" אִידוּמיאָה". מרשה הייתה העיר המרכזית ששלטה במערב אדומיאה, במקביל לאדורים ששלטה במזרחה. אחרי כיבושי אלכסנדר מוקדון את המרחב הארץ ישראלי בשנת 332 לפסה"נ, הגיעו אליה גם צידונים שקיבלו אליהם את תרבות יוון.
ערי פניקיה מתוארות לאורך ההיסטוריה כערים עשירות. הפניקים מתוארים כאנשי ים מוכשרים, בעלי-מלאכה מעולים, סוחרים, אומנים-מומחים ואנשי-רוח. פניקיה משתרעת לחוף הים-התיכון, בין רכס הכרמל בדרום ועד למפרץ טריפולי בצפון. האזור הנקרא בשמו היווני פניקיה, מקורו כנראה בתואר "פניקס" ( אדום או ארגמן ) – על שם הארגמן שהופק באזור מחלזונות-הים ואשר שימש לצביעת אריגים בעת העתיקה .
צידון היתה עיר מרכזית בפניקיה יחד עם ערים נוספות כמו גבל, צידון, צור ועכו. תושבי האזור לא כינו את עצמם פניקים אלא בדרך כלל על שם עיר מושבם. במקרא ובכתבים אחרים מכונים תושבי פניקיה "צידונים" – על שם העיר החשובה צידון.
התפתחה בעיר קהילה יוונית, שהורכבה מאזרחים ואנשי צבא בדימוס, והעיר קיבלה מעמד של פוליס, כך נוצרה במרשה עיר נכרית עם שילוב תרבויות.
מה המשמעות של פוליס – מדובר בקהילה שקשורה למיקום גיאוגרפי שהיא פוליטית ואוטונומית. הפוליס הייתה מעין מדינה בזעיר אנפין ומכאן כינויה "עיר-מדינה" שסיפקה את הצרכים הקהילתיים של תושביה, וזה כלל בין היתר: הגנה, שיפוט, חקיקה, תרבות ופולחן דתי, ובמקרים מסוימים גם שירותי רווחה וחינוך, למרות ששירותים אלה היו נדירים בעולם העתיק כשירות הניתן על ידי הקהילה או השלטון.
בתקופה ההלניסטית העיר הייתה מורכבת משני חלקים עיקריים: התל הגבוה והעיר התחתית שמקיפה את התל הגבוה ומשתרעת על פני 320 דונם. בעיר התחתית (תחתית במשמעות של נמוכה, לעומת התל הגבוה) נמצאו בתי מגורים מהמאות ה-3 וה-2 לפנה"ס. היתה זו איפה עיר תחתית גדולה המקיפה תל מבוצר. מרשה נמנתה עם הערים הגדולות ביותר בארץ ישראל בתקופה ההלניסטית הקדומה.
מערות הקבורה מוקמו מחוץ לעיר. כאן נקבר כל אדם בתוך ארון קבורה שסוג נפוץ היה סרקופג, (ביוונית: אוכל בשר). כל סרקופג הונח בתוך גומחה עצמאית – כל המשפחה זה לצד זה.
אנחנו בכניסה למערות קבורה צידוניות – מערכת הקברים החשובה והגדולה באזור. מערות אלו הן שתיים מתוך מערות רבות שחצבו פיניקים שהתיישבו במרשה. במערות נחצבו כוכים גדולים להנחת המתים, והקירות במערה עוטרו בציורים ובכתובות רבים. מערה אחת נקראת "מערת אפולופאנס", משום שבמערה התגלתה כתובת המנציחה את אפולופאנס בן ססמאיוס, ראש עדת הצידונים במרשה. הציורים העתיקים במערה זו שוחזרו על סמך ציוריהם של הארכאולוגים שגילו את המקום בשנת 1902. במערה השנייה הסמוכה שוחזרו ציורי נגנים ולכן שמה מערת הנגנים.
המערה הזו כוללת אולם כניסה ובו מזבח ממנו מסתעפים שלושה אולמות שבכל אחד מהם כוכים רבים. בקצה האולם המרכזי יש תא קבורה מעוטר במיוחד שם. המערה כולה עוטרה בעשרות ציורי קיר מרהיבים של בעלי חיים מציאותיים ומיתולוגיים. בנוסף התגלו במקום מספר כתובות ביוונית, אחת מאלו חושפת סיפור אהבה שיכול היה להפוך לתסריט טוב לטלנובלה מודרנית.
באולם האמצעי עצמו יש 14 כוכים שבעה מכל צד. צוירו שני כדים גבוהים שחורים, מסביב לכד הימני פס לבן, ומסביב לשמאלי פס אדום. הכדים דומים לכדים שהיוונים היו טומנים בהם את עפר מתיהם.
בקבר הזה שלושים כתובות כולן יווניות. כאן נזכר אפולופנס בין ססמיוס שחי 74 שנים ו 33 שנים היה ראש עדת הצידונים במרשה. בקבר נקברו גם רבים מבני משפחתו. בדרך כלל שמות האבות הם שמיים בעיקר צידונים ושמות הבנים יווניים, מה שמצביע על התיוונות של הצידונים. לדוגמה, נמצאו שמות כמו אפולופאנס בין ססמאיוס או דמיטריוס בן מרבעל כלומר האב נושא שם צידוני ואילו הבן שם יווני. גם אצל האדומים אנחנו רואים שם אדומי בדור הראשון ושם יווני בדור השני.
קברי מרשה דומים לקברי אלכסנדריה בימי בית תלמי ולקברים פיניקיים מן התקופה ההלניסטית. בציורי הצבע משמשים בעירבוביה יסודות דתיים שמים כמו הנשר הסורי עם יסודות יווניים הקשורים בקבורה.
סיימנו את הביקור במערות הקבורה הצידוניות, ולסיום כרגיל שאלה. במאה התשיעית לפנה"ס נכרתה ברית בין ממלכת ישראל לבין צידון, כיצד באה לידי ביטוי ברית זו. התשובה תופיעה בסוף הסרט.
